אירנה פאפאס: פניה של הטרגדיה היוונית
בסרט זורבה היווני, היא מגלמת אלמנה שהכפר מחליט להעניש, והיא עושה זאת ברובו ללא מילים — אישה הצועדת לעבר מותה כשסנטרה מורם. זו הייתה שנת 1964, והיא קיבעה את אירנה פאפאס בתודעה העולמית כדמות עתיקה יותר מהקולנוע. במהלך חמישה עשורים ויותר משבעים סרטים, היא הפכה, לפי הגדרתו של הבמאי מנואל דה אוליביירה (Manoel de Oliveira), ל"טרגדיאנית גדולה זו, דמותה של יוון בכל הזמנים". היא מרדה בבית הספר למשחק שלה כיוון שלימדו אותה להיות מסוגננת מדי.
קיליומודי (Chiliomodi)
היא נולדה בשם איריני ללקו (Eirini Lelekou) ב-3 בספטמבר בכפר קיליומודי, ליד קורינתוס. המקורות חלוקים בנוגע לשנת לידתה: הרשומות היווניות והערך שלה בוויקיפדיה מציינים את 1929, מה שהופך אותה לבת 93 במותה, בעוד שההספד ב-וושינגטון פוסט מציין את 1926 ואת גיל 96. אמה, אלני פרבזאנו (Eleni Prevezanou), הייתה מורה; אביה, סטברוס ללקוס (Stavros Lelekos), לימד דרמה קלאסית. השילוב נראה כמעט מושלם מדי לחיים שהועברו בין הכפר היווני לבין אייסכילוס (Aeschylus). המשפחה עברה לאתונה כשהייתה בת שבע.
הסטודנטית שהתווכחה
מגיל חמש-עשרה למדה בבית הספר לדרמה של התיאטרון הלאומי של יוון, שם למדה מחול ושירה לצד משחק, וסיימה את לימודיה ב-1948 — השכלה שהושלמה תחת תלאות שנות המלחמה. היא לא הייתה תלמידה צייתנית. היא התנגדה לגישה הרשמית והמסוגננת של בית הספר למשחק, אינסטינקט שהפך לשיטת העבודה המלאה שלה: היכן שהמסורת דרשה דקלום, היא ביקשה דומייה.
היא החלה את דרכה ב-1948 בתיאטרון היווני המסורתי והפופולרי, עבדה על מחזות של איבסן (Ibsen), שייקספיר (Shakespeare) והטרגיקנים היווניים, ועברה לקולנוע ב-1951. תשומת לב בינלאומית הגיעה בפסטיבל קאן ב-1952 עבור עיר מתה (Dead City). בשנת 1954 חתם איתה אולפן הסרטים האיטלקי לוקס פילם (Lux Film), והיא העבירה את אמצע שנות החמישים בסרטי תלבושות ראוותניים — אטילה (Attila), תיאודורה, קיסרית העבדים (Theodora, Slave Empress) — סוג העבודה שמממן את העבודה שבאמת חשובה.
קאקויאניס (Cacoyannis)
מה שחשוב באמת החל עם מיכאליס קאקויאניס (Michael Cacoyannis). שיתוף הפעולה ביניהם הניב את סדרת הסרטים שהפכה אותה לדמות המובילה בעיבוד הקולנועי של הטרגדיה העתיקה: אלקטרה (Electra) ב-1962, נשות טרויה (The Trojan Women) ב-1971, שבו גילמה את הלנה לצד קתרין הפבורן (Katharine Hepburn) וונסה רדגרייב (Vanessa Redgrave), ו-איפיגניה (Iphigenia) ב-1977, שבו גילמה את קליטמנסטרה. היא כבר גילמה את התפקיד הראשי ב-אנטיגונה (Antigone) ב-1961, וזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין; אלקטרה הביא לה את אותו הפרס בסלוניקי ב-1962, ו-נשות טרויה זיכה אותה בציון לשבח כשחקנית הטובה ביותר מטעם מועצת הביקורת הלאומית ב-1971.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא הבינה בדיוק מה תפקידם של חלקים אלו. "הגיבורה מייצגת רעיון", אמרה — "מהפכנית, פרטיזנית, מישהי שיוצאת נגד העריצות". זהו תיאור של אנטיגונה, וזהו גם תיאור של העמדה הפוליטית שאליה תיאלץ להיקלע בקרוב.
האלמנה, הפרטיזנית, המלכה
פאפאס מעולם לא הוגבלה ליוון. היא הייתה הפרטיזנית הקשוחה מריה בסרט תותחי נברון (The Guns of Navarone) (1961) וקתרין מאראגון ב-אן של אלף הימים (Anne of the Thousand Days) (1969). בסרטו של קוסטה-גאווראס (Costa-Gavras) Z (1969), היא גילמה את אלמנתו של חבר הפרלמנט שנרצח, הופעה שנבנתה כמעט כולה מתוך צער עצור, בסרט שהאשים את הקולונלים היוונים בזמן שהיו בשלטון. היא הייתה הינד בנת עותבה בסרט מוחמד, שליח האל (The Message) (1976), דרוסולה בסרט קפטן קורלי (Captain Corelli's Mandolin) (2001), והלנה בסרטו האחרון של אוליביירה, תמונה מדברת (A Talking Picture) (2003).
על הבמה בניו יורק היא שיחקה ב-איפיגניה באוליס בתיאטרון סירקל אין דה סקוור (Circle in the Square) ב-1968, ב-מדיאה (Medea) בברודוויי ב-1973 — המבקר קלייב בארנס (Clive Barnes) כינה אותה "מדיאה טובה מאוד ומרוסנת", והתואר השני הוא המאלף יותר — וב-הבאקכות (The Bacchae) ב-1980. ב-1985 היא הופיעה ב-אלקטרה בתיאטרון העתיק באפידאורוס, שזה הדבר הקרוב ביותר שהמקצוע שלה מציע לחזרה הביתה.
הרייך הרביעי
כשהקולונלים תפסו את השלטון ב-1967, פאפאס קראה לחרם תרבותי על יוון וכינתה את המשטר "הרייך הרביעי". היא יצאה לגלות באיטליה ובניו יורק, לצד המלחין מיקיס תאודוראקיס (Mikis Theodorakis), ולא חזרה עד נפילת החונטה ב-1974. לאחר מכן חילקה את חייה בין אתונה, רומא, ובית הכפר בקיליומודי.
קול כמו גם פנים
היא שרה, וברצינות. ב-1968 הוציאה חברת RCA את שירי תאודוראקיס (Songs of Theodorakis), אחד-עשר שירים יווניים. ב-1972 היא סיפקה את השירה המזומרת ברצועה "∞" עבור האלבום 666 של להקת אפרודיטס צ'יילד (Aphrodite's Child). קשר זה הוביל לשני תקליטים עם ואנגליס (Vangelis): אודות (Odes) (1979), עם מילים שנכתבו יחד עם אריאנה סטאסינופולוס (Arianna Stassinopoulos), ו-רפסודיות (Rapsodies) (1986), עיבודים למזמורים ליטורגיים ביזנטיים. בהוצאה מחודשת שלהם, כתב הארכיונאי ג'וני טראנק (Jonny Trunk) ש"אין ספק לגבי העוצמה, האש והתענוגות הארציים של קולה של פאפאס". הכלי שהפך את הטרגדיות שלה לאפקטיביות לא היה רק פניה.
מדוע אירנה מכונה גאונה
הטענה לגבי פאפאס נשענת על יכולת פרשנית ופיזית ולא על אינטלקט, וכך יש להציג זאת. מה שהיה לה הוא היכולת לגלם ארכיטיפ ולא דמות אינדיבידואלית — לעמוד על המסך כצער, או כנקמה, או כיוון, מבלי להתדרדר להפשטה או למלודרמה. הטכניקה הייתה חיסורית. היא הפשיטה את המחוות, את הדגשים, את הסימנים המשחקיים שבית הספר לדרמה ניסה להטמיע בה, והותירה פנים ונוכחות שהקהל מילא בעצמו. המילה של בארנס "מרוסנת" לגבי המדיאה שלה, וההגדרה של דה אוליביירה "דמותה של יוון בכל הזמנים", מתארות את אותו הדבר מזוויות שונות: שחקנית שהשיגה מונומנטליות על ידי עשיית פחות. התיאור שלה עצמה היה באופן אופייני לא מיסטי — בין אם על הבמה או בסרט, היא אמרה, "את תמיד משתמשת באותה הנשמה".
טיעון הנגד הכן הוא זה שהיא עצמה העלתה. "לפעמים אני חושבת שאני צריכה פשוט להפסיק לשחק", אמרה פעם. "אני ממשיכה לחזור על אותן מיומנויות בסרט אחר סרט". זו טענה הוגנת. הטווח שלה היה מצומצם במכוון; היא גילמה אלמנות, אימהות ומלכות באבל במשך חמישים שנה, והאיכויות שהפכו אותה לדמות מכוננת אצל קאקויאניס הפכו אותה גם להחלפת-ערך בידיים פחות מוכשרות. היא לא כתבה תיאוריה, לא ביימה גוף עבודה משמעותי, ולא ייסדה בית ספר. מה שהיה לה לא היה מקוריות מחשבתית אלא שליטה מדויקת בצורה יוצאת דופן בדומייה — דבר נדיר בדרכו, וקשה הרבה יותר ללמידה.
מורשת
התארים הגיעו בהתמדה: מפקדת מסדר עוף החול היווני, מפקדת מסדר האמנויות והספרות בצרפת, מפקדת המסדר האזרחי של אלפונסו העשירי החכם בספרד, פרס חץ הזהב למפעל חיים בהמפטונס ב-1993, נשיאת חבר השופטים בוונציה ב-1987, וב-2009 גם פרס אריה הזהב של הביאנלה בוונציה על הישגי קריירה וגם פרס מפעל חיים בקהיר. בשנת 2017 הוכרז כי בית הספר לדרמה של התיאטרון הלאומי — זה שהתווכחה איתו בנעוריה — יעבור למשכן חדש שייקרא בית הספר אירנה פאפאס–אתונה.
היא חיה עם מחלת אלצהיימר מאז 2013, טופלה בבית אחייניתה בקיפיסיה, והלכה לעולמה באתונה ב-14 בספטמבר 2022. היא נקברה בבית העלמין בקיליומודי, בכפר שבו החלה את דרכה.