אירנה הארנד: עקרת הבית הקתולית שכתבה את התשובה ל"מיין קאמפף"
הנאצים הציבו פרס של 100,000 רייכסמארק על ראשה — סכום עצום עבור עקרת בית מווינה ללא מפלגה פוליטית, ללא צבא וללא גיבוי ממשלתי. פשעה של אירנה הארנד (Irene Harand), בעיני הנאצים, היה כתיבת ספר: הפרכה מפורטת של "מיין קאמפף" (Mein Kampf) מאת אדולף היטלר, שפורסם תחת הכותרת המהופכת במכוון "זיין קאמפף" (Sein Kampf), מאבקו. היא כתבה אותו, הפיצה אותו ברמה הבינלאומית ובנתה סביבו תנועה שלמה שנים לפני שרוב אירופה התייחסה לאיום הנאצי ברצינות.
המרה לא צפויה
אירנה הארנד נולדה בשם אירנה ודל (Irene Wedl) ב-6 בספטמבר 1900 בווינה, למשפחה מעורבת דתית — אב רומי-קתולי ממוראביה ואם לותרנית מטרנסילבניה (Siebenbürgen). היא למדה בבית הספר של העלמות דיוויש במשך שנתיים לפני שנישאה לפרנק הארנד, קפטן לשעבר בצבא האוסטרי, בשנת 1919; בני הזוג נותרו ללא ילדים וחיו חיים נוחים וחסרי מאורעות מיוחדים בווינה של בין המלחמות. שום דבר בביוגרפיה המוקדמת שלה לא רמז על האקטיביסטית שתהפוך להיות.
נקודת המפנה הגיעה דרך עניין משפטי רגיל. הארנד התייעצה עם ד"ר מוריץ זלמן, עורך דין יהודי, שהתנדב להעניק לה את שירותיו ללא תשלום. המחווה הכתה בה קשות: מאוחר יותר היא נזכרה שהרגישה בושה ש"יהודי... היה מוכן לשרת לא-יהודי כפי שאף נוצרי שפגשתי לא היה מוכן לשרת". המפגש הבודד הזה עם נדיבות שקטה ובלתי מתוגמלת מצד חבר בקהילה שכבר הייתה נתונה תחת חשד ועוינות גוברים ברחבי מרכז אירופה, הוביל אותה, לפי עדותה, להקדיש את שארית חייה למאבק באנטישמיות.
חוברת, תנועה, עיתון
הארנד פעלה במהירות. בשנת 1933 — אותה שנה שבה היטלר עלה לשלטון בגרמניה — היא פרסמה את "So? oder So?" (אז? או אז?), חוברת בת עשרים וארבעה עמודים שהפריכה ישירות את המיתוסים האנטישמיים המקובלים של התקופה: טענות על דומיננטיות פיננסית יהודית, אהדה קומוניסטית כביכול, ושליטה קונספירטיבית משוערת. היא הפיצה שישים אלף עותקים בשני סבבי הדפסה, הישג יוצא דופן עבור חוברת במימון עצמי ללא מנגנון מפלגתי מאחוריה.
באותה שנה היא ייסדה את "תנועת הארנד", באופן רשמי "Weltbewegung gegen Rassenhass und Menschennot" — הליגה העולמית (או התנועה העולמית) נגד שנאה גזעית ומצוקה אנושית — מה שהעניק לפעילותה מבנה ארגוני בפעם הראשונה. בספטמבר 1933 השיקה התנועה שבועון משלה, "Gerechtigkeit" (צדק), שבו השתמשה כדי לקרוא תיגר ישירות על התעמולה הנאצית מנקודת מבט אתית-נוצרית מפורשת, בטענה שגזענות אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות הנוצריים, ולא רק שהיא אינה נבונה פוליטית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"זיין קאמפף"
הפרויקט הנועז ביותר של הארנד הגיע בשנת 1935: "זיין קאמפף", עם כותרת המשנה "מאבקו — התשובה להיטלר", הפרכה ישירה ומובנית ל"מיין קאמפף" שפורסמה תחת כותרת ששיקפה ולעגה לזו של היטלר. למרות שהופץ בהוצאה עצמית במהדורות מוגבלות, הספר משך תשומת לב בינלאומית וזכה לאיסור מהיר מצד רשויות הצנזורה בגרמניה הנאצית — עובדה המעידה על כך שהמשטר לקח ברצינות איום שמקורו באזרחית אוסטרית פרטית ולא במדינה או מפלגה יריבות. הספר תורגם לאחר מכן לאנגלית ולצרפתית, והרחיב את השפעתו הרבה מעבר לאירופה דוברת הגרמנית.
הארנד ושותפה ד"ר זלמן לקחו את הקמפיין למסע הופעות. בין השנים 1935 ל-1937 השניים טיילו רבות ברחבי סקנדינביה, מזרח אירופה, צרפת, שוויץ וארצות הברית — כולל סיור של חודשיים באמריקה בסוף 1936 — והציגו את המסר האנטי-נאצי שלהם ישירות לקהלים זרים, אם כי הארנד עצמה הודתה מאוחר יותר בקושי שבתרגום תשומת הלב האוהדת בחו"ל לפעולה פוליטית קונקרטית. התנועה התנסתה גם בתעמולה לא שגרתית: ב-1937 הפיקה הארנד סדרה של בולי הנצחה שחגגו תרומות יהודיות לציוויליזציה, כולל אחד שכיבד את ל. ל. זמנהוף, יוצר האספרנטו, וארגנה מקהלה מאומנת שביצעה שירי עם אנטי-נאציים כדי להפיץ את מסר התנועה מעבר לדפוס.
בריחה וגלות
בני הזוג הארנד שהו במקרה באנגליה — אירנה בסיור הרצאות — כאשר גרמניה סיפחה את אוסטריה ב"אנשלוס" של מרץ 1938. צירוף המקרים הזה כמעט בוודאות הציל את חייה: הנאצים כבר הציבו את הפרס של 100,000 רייכסמארק על לכידתה, ואילו הייתה בווינה כשכוחות גרמניה הגיעו, מעצר ומוות כמעט ודאי היו בעקבותיו. שותפה הקרוב ד"ר זלמן לא היה בר מזל ונהרג מאוחר יותר על ידי הנאצים. במקום לחזור, בני הזוג הארנד עברו לארצות הברית, והגיעו לשם בספטמבר 1938.
באמריקה, הארנד המשיכה בפעילותה ללא הפסקה. היא ייסדה את הליגה האוסטרית-אמריקאית, שפעלה בין השנים 1938 ל-1945 בסיוע לפליטים שברחו מאירופה הכבושה על ידי הנאצים, הפכה למנהלת מחלקת הנשים של הליגה האנטי-נאצית של ניו יורק, והחל מ-1943 עבדה במכון האוסטרי בניו יורק, ובהמשך סייעה בהקמת מה שיהפוך לפורום התרבות האוסטרי בניו יורק.
הכרה ומוות
ישראל הכירה באירנה הארנד כחסידת אומות העולם בדצמבר 1969, ובכך כיבדה את הגנתה על יהודים נרדפים בתקופה שבה עשיית מעשה כזה בגלוי נשאה סיכון אישי ממשי; חבר בוועדת ההכרה ציין כי נשיאת נאומים פומביים "בתקופה שבה אוסטריה נשטפה בגל של התנקשויות פוליטיות, משמעותה חשיפה לסיכון רב". ראש עיריית וינה כיבד אותה ביום הולדתה השבעים בשנת 1971. היא נפטרה בניו יורק ב-3 בפברואר 1975. אפרה הוחזר לווינה ונטמן בבית הקברות המרכזי של העיר, ובשנת 1990 נקרא פרויקט דיור עירוני ברובע הראשון של וינה על שמה — ביוזמה שתוכננה להיחנך ב-20 באפריל, יום הולדתו של אדולף היטלר, כתיקון סמלי ומכוון של התאריך.
מדוע אירנה מכונה גאונה
"גאונות" אינה בדיוק המילה הנכונה למה שהבדיל את אירנה הארנד, והתיאור המדויק יותר הוא אומץ לב מוסרי ורטורי המשולב עם אינסטינקט חד באופן חריג לתעמולה ולארגון. לא הייתה לה הכשרה פוליטית רשמית, לא השכלה גבוהה מעבר לבית ספר לבנות, ולא פלטפורמה מוסדית כשהתחילה — מה שהיה לה זו הבהירות להכיר, כבר ב-1933, בדיוק מה האידיאולוגיה של היטלר דורשת כתגובה: לא גינוי מעורפל אלא הפרכה שיטתית ונגישה לציבור, המופצת בקנה מידה המוני ומשקפת במכוון את הטקסט של היטלר עצמו. אותו אינסטינקט לתעמולת נגד ישירה וסמלית — בולי הנצחה, כותרת ספר מהופכת, עיתון, מקהלה נודדת — מראה אינטליגנציה יצירתית ואסטרטגית אמיתית בפריסת רעיונות כנשק. אך הייחוד העיקרי שלה, וזה שהתיעוד ההיסטורי והכרה של "יד ושם" מדגישים, הוא אומץ לב תחת סכנה ממשית ולא מקוריות אינטלקטואלית: היא הייתה, מעל הכל, מישהי שהייתה מוכנה להיות מוכרזת כאויבת הרייך, עם פרס על ראשה, שנים לפני שרוב העולם התייחס לאותו אויב ברצינות.
מורשת
כתביה וארגונה של הארנד מעולם לא עצרו את היטלר ולא שינו את המדיניות הנאצית, ולדבריה שלה, סיוריה הבינלאומיים התקשו להפוך אהדה לפעולה — מגבלה כנה על כל טענה להשפעה היסטורית מכרעת. מה שהיא השיגה היה תיעוד מוקדם, מתמשך ומתועד היטב של התנגדות נוצרית מאורגנת לאנטישמיות מתוך מרחב ההשפעה הנאצי, ברגע שבו התנגדות כזו הייתה נדירה ומסוכנת ולא אופנתית. התיעוד הזה — ספר אסור, פרס על ראשה ותואר חסידת אומות העולם — שרד את המשטר שניסה להשתיק אותה.