אינגריד ברגמן: הפנים שהוליווד סירבה לתקן
ב-14 במרץ 1950, סנאטור אמריקאי קם על רצפת הלשכה כדי לדון בשחקנית שוודית בהריון. אדווין סי ג'ונסון כינה את אינגריד ברגמן "השפעה חזקה לרעה" והאשים אותה בביצוע "מתקפה על מוסד הנישואין". היא זכתה, באותה נקודה, בפרס האקדמיה, גילמה את אילזה לונד, ועשתה שלושה סרטים עבור אלפרד היצ'קוק. היא לא תעבוד בהוליווד שוב במשך שש שנים. כשחזרה היא זכתה באוסקר שני.
יתומה בסטוקהולם
היא נולדה ב-29 באוגוסט 1915, בסטוקהולם, לאב שוודי, יוסטוס שמואל ברגמן, ואם גרמנייה, פרידה אדלר, מקיל. אמה מתה לפני שהייתה בת שלוש. אביה מת מסרטן הקיבה ב-1929, כשהייתה בת ארבע-עשרה, והשאיר אותה לעבור בין קרובי משפחה. השליטה העצמית שמבקרים טעו מאוחר יותר לחשוב שהיא שלווה הורכבה מוקדם ותחת לחץ.
היא למדה ב-Palmgrenska Samskolan, זכתה במלגה לאקדמיה המלכותית לאימונים דרמטיים, ועזבה לאחר שנה אחת ב-1932 כדי לקחת עבודה בשכר ב-Svensk Filmindustri. היא עשתה אחד-עשר סרטים שוודיים לפני שמלאו לה עשרים וחמש. זה שחשוב היה "אינטרמצו" (1936), התפקיד הראשי הראשון שלה, מול גוסטה אקמן. הבמאי שלו, גוסטף מולאנדר, הציב את העניין בכנות יוצאת דופן: "יצרתי את אינטרמצו עבורה, אבל לא הייתי אחראי להצלחתו."
הפנים שסלזניק סירב לתקן
דיוויד או סלזניק הביא אותה להוליווד עבור הרימייק בשפה האנגלית, "אינטרמצו: סיפור אהבה" (1939), והתעמת מיד עם הבעיה הסטנדרטית: המבטא היה לא נכון, הגבות היו עבות מדי, כל המנגנון של מחלקת האיפור של האולפן חיכה. הוא השאיר אותה לבד. ההחלטה הגדירה את הקריירה שלה, וניתן לטעון, רגיסטר שלם של משחק מסך. היא עברה שלושים שנה של קולנוע אמריקאי ללא שינוי ברובו, והתעשייה בנתה מחדש את הרעיון שלה לגבי זוהר בחלקו סביב האנומליה.
אילזה, ושנות השיא
"קזבלנקה" (1942) הפך אותה לקבועה. "למי צלצלו הפעמונים" (1943) הביא לה מועמדות ראשונה לשחקנית הטובה ביותר, ו"אורות הגז" (1944) את האוסקר הראשון שלה — הופעה שנבנתה כולה מאישה שמשוכנעת שהיא מאבדת את שפיותה, מה שדרש ממנה לשחק הידרדרות מבלי לאותת לעולם שהיא יודעת שזה קורה. "פעמוני סנט מרי" באו בעקבותיה ב-1945.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היצ'קוק השתמש בה שלוש פעמים, ב"בכבלי השכחה" (1945), "ידוע לשמצה" (1946) ו"מתחת לחוג הגדי" (1949), וקיבל ממנה את האיכות שהעריך ביותר: פני שטח של קור רוח מוחלט עם משהו זז מתחתיהם. היא גילמה את "ז'אן דארק" על המסך ב-1948 ולקחה פרס טוני עבור הגרסה הבימתית.
סטרומבולי, ורצפת הסנאט
ב-1950, בצילומי "סטרומבולי" על האי הוולקני עבור רוברטו רוסליני, היא נכנסה להריון ממנו. שניהם היו נשואים לאנשים אחרים. הגילוי התפוצץ. דואר שנאה הגיע בכמות; אד סאליבן סירב לארח אותה בתוכניתו; ג'ונסון נשא את נאומו; והוליווד, שמכרה אותה כתמונה של כנות, גילתה שהיא לא יכולה למכור שערורייה. היא גורשה למעשה. סטיב אלן, שבסופו של דבר אירח אותה, כינה את הטעות הבסיסית במדויק: "הסכנה בניסיון לשפוט פעילות אמנותית דרך הפריזמה של חייו האישיים של אדם."
היא התגרשה מהנוירוכירורג פטר לינדסטרום, לו נישאה ב-1937 ואיתו הייתה לה בת, פיה, ונישאה לרוסליני ב-24 במאי 1950.
הגלות האיטלקית
הסרטים שעשתה עם בעלה השני היו אסונות מסחריים וכעת הם העבודה המשפיעה ביותר שכל אחד מהם עשה. "אירופה 51" (1952) זיכה אותה בגביע וולפי בוונציה. "מסע לאיטליה" (1954) עזר לקבוע את התנאים של הגל החדש הצרפתי; מעריציה כללו את גודאר, פליני ואנטוניוני. היא גם עשתה את "פחד" (1954) וביימה את "ז'אן דארק על המוקד" ב-1953. הנישואים הניבו שלושה ילדים — רובין ב-1950, והתאומות איזוטה אינגריד ואיזבלה ב-1952 — והסתיימו בגירושין ב-1957 לאחר הרומן של רוסליני עצמו.
אנסטסיה, ואחרי
"אנסטסיה" (1956) החזיר אותה להוליווד וזיכה אותה בפרס אקדמיה שני. בוזלי קראותר כינה זאת "הופעה מעוצבת להפליא, ראויה לפרס האקדמיה ומתגמלת במיוחד לאור היעדרותה הארוכה של מיס ברגמן מסרטים ראויים לשבח" — משפט שמצליח גם להתנצל וגם להתנשא. ב-1958 היא נישאה למפיק התיאטרון השוודי לארס שמידט, ונשארה נשואה לו לשארית חייה.
הקריירה המאוחרת הייתה מגוונת ולא עקבית: "אינדיסקרט" (1958) עם קרי גרנט, "פונדק האושר השישי", אמי עבור "טבעת החנק" של הטלוויזיה (1960), "פרח הקקטוס" (1969), ואוסקר שלישי עבור "רצח באוריינט אקספרס" (1974). הסרט האחרון שלה היה "סונטת סתיו" (1978), בבימויו של אינגמר ברגמן שאינו קשור אליה, שהביא לה מועמדות שביעית ואחרונה לשחקנית הטובה ביותר. סטנלי קאופמן כתב ש"ההשתאות היא ההופעה של ברגמן", שהיא הייתה "נעלה בידיו של מאסטר."
מדוע אינגריד מכונה גאון
הטענה כאן היא על מלאכה ומכשיר פיזי, לא על אינטלקט, ויש לומר זאת בבירור. ברגמן לא הייתה תיאורטיקנית של משחק ולא השאירה אחריה שום שיטה. מה שהיה לה היה מתנה טכנית ספציפית: היכולת לשחק מצב פנימי מבלי לציין אותו. ב"אורות הגז" היא מגלמת אישה שמונעת לטירוף ומעולם לא נותנת לקהל לראות את השחקנית מנהלת את הירידה. ב"ידוע לשמצה" היא מחזיקה קור רוח מעל אימה בצורה כל כך מדויקת שלמתח אין לאן לברוח. מבקרים הגיעו שוב ושוב לאותו אוצר מילים — "רעננות ופשטות וכבוד טבעי" בניו יורק טיימס, "קסם, כנות" ו"חיוניות מדבקת" בוראייטי. הוסיפו את הטווח: היא שיחקה בשוודית, אנגלית, גרמנית, איטלקית וצרפתית, והייתה אמינה בכל החמש.
מקרה הנגד שווה ציון. טבעיות על המסך היא בחלקה עובדה על פנים ומצלמה, לא הישג של מחשבה, וההחלטה של סלזניק להשאיר אותה ללא שינוי הייתה תובנה שיווקית לא פחות מאמנותית. סרטי רוסליני שלה, כעת קנוניים, נכשלו בשחרור ותהו מבקרים בני זמנה. הרבה מעבודתה המאוחרת — "פרח הקקטוס", "טיול בגשם האביב" — אינה מובחנת. שלושה אוסקרים, שני אמי וטוני הופכים אותה לשחקנית הצעירה ביותר שהשלימה את הכתר המשולש של המשחק ואחת מארבע שחקניות בלבד עם שלושה פרסי אקדמיה או יותר למשחק. זו מצוינות מתמשכת. האם זה גאונות תלוי בשאלה אם שקיפות נחשבת לצורה של מחשבה.
מורשת
לאחר שאובחנה עם סרטן השד ב-1974, היא המשיכה לעבוד. תפקידה האחרון היה גולדה מאיר ב"אישה ששמה גולדה" (1982), שצולם דרך מחלה קשה, והוא זיכה אותה באמי לאחר מותה שבתה פיה אספה. היא מתה ב-29 באוגוסט 1982, יום הולדתה השישים ושבעה. מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה מאוחר יותר כאגדת המסך הנשית הרביעית בגודלה של הוליווד הקלאסית. בתה איזבלה רוסליני הפכה לשחקנית בתורה. מה ששורד הוא לא רק הסרטים אלא התקדים: הכוכבת שסירבה לאיפור, שרדה את הסנאט, והאריכה ימים יותר מכל מי שניסה להגדיר אותה.