אינגמר ברגמן: בנו של הכומר והאלוהים השותק
אבירות חוזר ממסעות הצלב לארץ נגועה במפה ומוצא את המוות ממתין לו על החוף. הוא מזמין אותו למשחק שחמט, לא משום שהוא מצפה לנצח אלא משום שהמשחק קונה לו זמן לשאול שאלה. הדימוי הזה, מתוך החותם השביעי (The Seventh Seal) משנת 1957, הפך את מקס פון סידו (Max von Sydow) בן העשרים ושבע לכוכב, שיגר את הבמאי שלו לזירה הבינלאומית, ונותר – בלשונו של האוסף של קרייצ'מן (Criterion Collection) – "אמת מידה שעל פיה נשפטים כל סרטי האיכות הזרים האחרים".
בית הכומר
אינגמר ברגמן נולד באופסלה, שוודיה, בשנת 1918, בנם של אריק ברגמן, כומר לותרני שניהל את משק ביתו במשמעת נוקשה ובעונשים משפילים. המשקל הנגדי היה סבתו מצד אמו, שגידלה אותו במידה רבה ועודדה את יצר הסיפור שמשטרו של האב דיכא. כל אלמנט ביצירתו הבלהה כבר נוכח בסידור הזה: האב הנעדר או המעניש, האלוהים השותק, הילד שצופה במבוגרים מבעד לדלת, וההכרה בכך שהמשפחה היא האתר המרכזי של אכזריות.
הוא נרשם לאוניברסיטת סטוקהולם ונזנח את הלימודים הפורמליים לטובת התיאטרון, מקום שבו ימשיך להישאר למשך כל ימי עבודתו – עובדה שזוכה להתעלמות שגרתית מצד אנשים המכירים אותו רק כיוצר סרטים.
תיאטרון תחילה
ברגמן ביים בתיאטרונים העירוניים של הלסינבורג, גטבורג ומאלמה בטרם עמד בראש התיאטרון הדרמטי המלכותי של סטוקהולם מ-1963 עד 1966, והוא המשיך לביים מחזות, מעל לכל של סטרינדברג (Strindberg), זמן רב לאחר שהפסיק ליצור סרטים. משמעת הבמה מסבירה את הסרטים: ההישענות על להקת רפרטואר, הסובלנות לסצנות ארוכות של שני אנשים המדברים, האמון בכך שפנים המוחזקות בתקריב במשך דקה שלמה יפיקו יותר מחיתוך.
כניסתו לקולנוע הייתה כתסריטאי. התסריט לסרט ייסורים (Torment) נכתב ב-1944 והגיע למסכים ב-1947. משם הוא ביים בקצב שנראה כעת בלתי אפשרי – כחמישים סרטים לאורך קריירה – תוך שהוא כותב כמעט את כולם בעצמו.
פריצת הדרך
חיוכים של ליל קיץ (Smiles of a Summer Night, 1955), קומדיה של תמרון ארוטי, הביאה אותו לתשומת לב בינלאומית; החותם השביעי ותותי בר (Wild Strawberries), שניהם יצאו לאור ב-1957, הפכו אותו למפורסם. ואז בא רצף שהבטיח את מעמדו: מעיין הבתולים (The Virgin Spring, 1960), בעד זכוכית אפלה (Through a Glass Darkly, 1961), אור קודר (Winter Light, 1962) ושתיקה (The Silence, 1964) – סרטים על נסיגתו של האלוהים, שנעשו בקשיחות פורמלית עגומה שהייתה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינה מסחרית בכל קולנוע לאומי אחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא עבד עם להקה קבועה. מתחילת שנות החמישים היה הצלם שלו סוון ניקוויסט (Sven Nykvist), שהתאורה שלו לפנים האנושיות היא ככל הנראה התרומה היחידה החשובה ביותר לסגנון של ברגמן. ליב אולמן (Liv Ullmann), מקס פון סידו וביבי אנדרסון (Bibi Andersson) חזרו שוב ושוב, וברגמן כתב עבורם כפי שמחזאי כוותיק כותב להרכב קבוע.
פרסונה ואחרי כן
פרסונה (Persona, 1966) הוא הסרט שבו שבר את כלי הנגינה של עצמו: שחקנית מפסיקה לדבר, אחות מדברת במקומה, והסרט עצמו עולה באש ונקרע באמצעו. הוא נותר כאחת היצירות הרדיקליות ביותר שנוצרו אי פעם בתוך קולנוע מסחרי. זעקות ולחשות (Cries and Whispers) הגיע אחריו בתחילת שנות השבעים, ואז תמונות מחיי נישואין (Scenes from a Marriage), ניתוח פורנזי של גירושים שנוצר במקור לטלוויזיה השוודית, חליל הקסם (The Magic Flute), וסתיו סונאטה (Autumn Sonata, 1978), שהציב את אינגריד ברגמן מול ליב אולמן כאם ובת המנהלות חשבון נפש של חיים שלמים בלילה אחד.
גלות
בשנת 1976 חקרה אותו משטרת שוודיה בחשד להעלמת מס לכאורה. הוא סבל מהתמוטטות עצבים, עזב את המדינה ולא שב אליה כהלכה במשך תשע שנים; הוא זוכה ב-1979. הוא בילה חלק ניכר מהגלות בעבודה במינכן, שם ביים בתיאטרון רזידנץ מ-1977 עד 1984. האירוע הותיר בו חותם לצמיתות – המדינה שהניח שהיא שלו הפנתה לו עורף – והוא מהווה תיקון שימושי לכל תמונה של ברגמן כמונומנט לאומי זוכה כבוד שליו.
פאני ואלכסנדר
הוא שב לשוודיה ויצר את פאני ואלכסנדר (Fanny and Alexander, 1982) כפרידה מיועדת מהקולנוע: סרט רחב יריעה, חם, כמעט רומנסקי על משפחת תיאטרון ועל הבישוף הרודני שמתחתן לתוכה, כלומר סיפור ילדותו המסופר כשהחשבון סוף סוף סגור. הוא זכה בארבעה פרסי אוסקר.
האקדמיה הוקירה אותו שלוש פעמים בפרס הסרט הזר הטוב ביותר – עבור מעיין הבתולים, בעד זכוכית אפלה ופאני ואלכסנדר – והעניקה לו את פרס הזיכרון על שם אירווינג ג'. תלברג (Irving G. Thalberg Memorial Award); גילדת הבמאי של אמריקה העניקה לו את פרס ד. וו. גריפית' (D.W. Griffith Award), וצרפת צירפה אותו ללגיון הכבוד ב-1985.
מדוע אינגמר מכונה גאון
המילה משמשת לגבי ברגמן בחופשיות רבה יותר מאשר כמעט לגבי כל במאי אחר, והתמיכה המצוטטת ביותר היא זו של וודי אלן (Woody Allen): "ככל הנראה אמן הקולנוע הגדול ביותר, בהתחשב בכל הדברים, מאז המצאת מצלמת הקולנוע". מייקל אפטד (Michael Apted) מגילדת הבמאי כינה אותו "התמצית של במאי של במאים". מה שהם מתארים הוא הישג ספציפי ויוצא דופן: ברגמן כתב וביים כחמישים סרטים, כמעט כולם מחומריו שלו, והשתמש במדיום כדי לקיים חקירה פילוסופית מתמשכת – באמונה, בתמותה, בכישלון השפה, באלימות שבתוך המשפחות – שאיש לא האמין קודם לכן כי מצלמה יכולה לשאת. הוא גם המציא חלק ניכר מהדקדוק לעשיית זאת: התקריב החוקר, הדואט הבלתי מעורער, הסרט שמודה שהוא סרט.
יש להציג את טענת הנגד ביושר. ברגמן צר אופקים. הוא חוזר אל אותו בית כומר פצוע שוב ושוב, וצופה שאינו אוהד את האובססיה הזו ימצא את הסרטים חסרי אוויר, חמורי סבר ודלים בקומדיה הרגילה של החיים. נשיו הן לעיתים קרובות כלי קיבול למשבר הרוחני של אמן גבר, ויחסו לשחקניות שהיו גם שותפותיו לא התיישן לכדי פשטות. "אמן הקולנוע הגדול ביותר מאז המצאת המצלמה" היא טענה המועלית ברובה על ידי במאים אחרים ולא על ידי מדד אובייקטיבי כלשהו, והיא מעדיפה רצינות על פני מעלות אחרות – המצאה, נדיבות, טווח פופולרי – שבהן הוא לא היה בולט. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא העומק: הוא לקח את הציוד הרגיל של תעשיית קולנוע לאומית קטנה וגרם לו לשאת שאלות שבעבר שייכות לתיאולוגיה ולרומן. זהו תוכן הטענה, והוא מהותי דיו ללא הסופרלטיבים.
מורשת
ברגמן הלך לעולמו ב-30 ביולי 2007 בביתו שבפָארֶה (Fårö), האי הבלטי החשוף שבו צילם כמה מסרטיו הקשים ביותר ושבו התגורר במשך עשורים. הוא היה בן שפעים ותשע, מוחלש מהחלמה חלקית מניתוח ירך. הוא נישא חמש פעמים והותיר אחריו לפחות תשעה ילדים, בהם הבמאים דניאל ואווה.
סיכומו של קרייצ'מן הוא ההוגן: עבודתו בשנות החמישים והששיות הפכה את שמו של אינגמר ברגמן "לשם נרדף לקולנוע אמנותי אירופי", והוא הותיר "אחד הגופים העשירים ביותר בתולדות הקולנוע". שישים שנה לאחר מכן, משחק השחמט על החוף הוא עדיין הדימוי שאליו פונה המדיום כאשר הוא רוצה לטעון שסרט יכול לעסוק במשהו.