יוּ גְרַנְט (Hugh Grant): מהקסם המביך ועד לנבלות העולצת
יוּ גְרַנְט (Hugh Grant) תיאר את קריירת שלושים השנים ומעלה שלו בישירות הנדירה בקרב שחקנים במעמדו: "אני חושב ששיחקתי במשך כ-34 שנים, ואני חושב שהייתי חרא במשך 17, ואז טוב יותר במשך 17". ההערכה העצמית הזו, הנמסרת ללא אגו ניכר, מלווה את הקשת של שחקן שבנה הון על קקסם אנגלי מגמגם לפני שהרס אותו במכוון, כמעט בעליצות.
אוקספורד לפני המשחק
יוּ גְרַנְט (Hugh Grant) נולד ב-9 בספטמבר 1960 בהאמרסמית' (Hammersmith), לונדון, לפיוולה סוזן מקלין (Fyvola Susan MacLean), מחנכת, ולג'יימס מארי גראנט (James Murray Grant), אמנים וסוחר שטיחים בעלי שורשים סקוטים. הוא למד ספרות אנגלית בניו קולדג' (New College), אוקספורד (Oxford), החל משנת 1979, השתתף בהפקות דרמה סטודנטיאליות לצד התואר שלו, ודחה מלגת לימודי תואר שני בתולדות האמנות במכון קורתולד (Courtauld Institute) כדי לעסוק במשחק במקום זאת – החלטה שלאו דווקא הבטיחה תמורה באותה עת. את הופעת הבכורה הקולנועית שלו עשה בעודו סטודנט, בסרט מיוחס (Privileged, 1982), והעביר חלק ניכר מהעשור הבא במה שכינה מאוחר יותר הפקות אמריקאיות "גרועות יותר ויותר" לפני שהקריירה שלו מצאה את דרכה.
תספורת לא מחמיאה ולהיט בלתי צפוי
ההכרה הביקורתית הרצינית הראשונה של גראנט הגיעה עם סרטו של ג'יימס אייבורי (James Ivory) מוריס (Maurice, 1987), שזיכה אותו בגביע ולפי לשחקן הטוב ביותר בוונציה, אך סרטו ארבע חתונות ולוויה אחת (Four Weddings and a Funeral, 1994) הוא שהפך אותו לכוכב בינלאומי. גראנט נזכר שקרא את התסריט ואמר לסוכן שלו: "אני חושב שהייתה טעות, שלחת לי תסריט ממש טוב" – רגע נדיר של ביטחון עצמי שהתברר כמוצדק. מחלקת התלבושות של הסרט העניקה לו תספורת לא מחמיאה במכוון שנועדה להטות את הכף נגד מראהו הנאה; במקום זאת, היא הפכה לאחת התספורות המועתקות ביותר בעשור. גראנט תיאר כי הרגיש מדוכא בהקרנה מוקדמת, רק כדי להיות המום מתגובת הקהל בהקרנת טרום בכורה עוקבת בסנטה מוניקה (Santa Monica), וכינה את הצלחתו הסופית של הסרט "הפתעה גמורה לכולם" המעורבים בו. הוא, יחד עם שארית היום (The Remains of the Day, 1993) ועל תבונה ורגישות (Sense and Sensibility, 1995), העניקו לו רצף של שלושה מועמדים לאוסكار לסרט הטוב ביותר בשלוש שנים, וארבע חתונות עצמו זיכה אותו בפרס גלובוס הזהב ובפרס באפט"א לשחקן הטוב ביותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שערורייה ערב יציאת סרט
ביוני 1995, ערב יציאת סרטו תשעה חודשים (Nine Months), נעצר גראנט בסמוך לשדרות סאנסט (Sunset Boulevard) בלוס אנג'לס (Los Angeles) יחד עם עובדת המין דיווין בראון (Divine Brown), שערורייה שהייתה עשויה להביא לסיום הקריירה של שחקן הבנוי על קסם הגון. במקום זאת, גראנט הופיע בתוכניות אירוח אמריקאיות ובתיאורו המאוחר היה "מלא חרטה וללא תירוצים", תגובה שגרפה תשואות קהל במקום גינוי והותירה את הקריירה שלו שלמה ברובה – מקרה נדיר שבו התנצלות ציבורית פועלת בדיוק כמתוכנן.
האמצע הארוך וההמצאה מחדש המכוונת
לאורך סוף שנות ה-90 ושנות ה-2000, הפך גראנט לאחד הפרצופים המזוהים ביותר של הקומדיה הרומנטית הבריטית, בסרטים הכוללים את נוטינג היל (Notting Hill), יומנו של ברידג'ט ג'ונס (Bridget Jones's Diary), ואהבה זה הכול (Love Actually), עבודה שדיבר עליה מאוחר יותר באמביוולנטיות רבה מאשר בחיבה, ובנקודה מסוימת הודה שבסצנות אפילו מול שחקנית מוכשרת כמו מריל סטריפ (Meryl Streep) הוא עבר את התנועות מבלי להיות נוכח לחלוטין רגשית. כנות זו לוותה בשינוי מקצועי אמיתי: לאחר תקופה של פרישה חלקית, גראנט חזר בתפקידי אופי שהתבססו על ערעור תדמיתו המבוססת, וקיבל מועמדויות לבאפט"א, לגלובוס הזהב ולגילדת שחקני המסך (SAG) על פלורנס פוסטר جنكينز (Florence Foster Jenkins, 2016) לצד סטריפ, מועמדות לגלובוס הזהב לדרמת הטלוויזיה שערורייה אנגלית מאוד (A Very English Scandal, 2018), ושבחים נרחבים על תפקידו כשחקן יהיר ותככן שהפך לנבל פיניקס ביוקנן (Phoenix Buchanan) בפדינגטון 2 (Paddington 2, 2017), הופעה שכינה חלק מ"מעין יצירת מופת". הוא ייחס חלק מהמרחק ממה שהוא מכנה "שורשיה התרבותיים שלי" לחידוד עבודתו המאוחרת.
המאבק בצהובונים שהפכו אותו למפורסם
חייו הציבוריים של גראנט מאז אמצע שנות ה-2000 עוצבו באותה מידה על ידי פעילות חברתית כמו על ידי משחק: הוא חבר בדירקטוריון של האקדו אב (Hacked Off), הקמפיין הבריטי למען אחריות עיתונאית שצמח מפרשת האזנות הסתר בה מעורבים פרסומים של ניוז אינטרנשיונל (News International), אשר גראנט היה קורבן בולט ומבקר קולני שלה. הוא תיאר את המאבק כמשלב מידות שוות של "מעורר אימה ומרענן", ומודה בישירות שיריבים כגון אנשי העיתונות פול דייקרי (Paul Dacre) ורופרט מרדוק (Rupert Murdoch) הם "לא כל כך חביבים כיריבים". הקמפיין סימן זהות ציבורית שנייה יוצאת דופן עבור שחקן המזוהה בדרך כלל עם קומדיה רומנטית קלילה.
מדוע יוּ מכונה גאון
גראנט אינו זוכה, בשום הערכה ביקורתית רצינית, לקרדיט של גאונות אינטלקטואלית, והוא היה מהספקנים הקולניים ביותר לגבי כישרונותיו שלו, כשהוא דוחה קטעים שלמים מהקטלוג שלו כחובבניים. מה שמבקרים ובמאים כן מעניקים לו קרדיט עליו הוא מלאכה ספציפית שהושגה בעמל רב: תזמון קומי הבנוי על היסוס, גימגום והלקאה עצמית שהפכו למדויקים כל כך מבחינה טכנית עד שניתן היה להפוך אותם על פיהם לחלוטין לכדי רוע מבלי לאבד את הקצב שלהם – אותו כלי נגינה, מכוון מחדש. השנינות המושחזת באוקספורד והאינטליגנציה הברורה שלו בריאיונות הן אמיתיות, אך הן חדות שיחתית ולא תבנית משתנה עולם שהמילה גאון מתארת כראוי במדע או בהמצאה. הטענה הניתנת להגנה יותר היא צרה יותר: שגראנט ביצע אחת מההמצאות מחדש המלאות ביותר של דימוי במשחק קולנועי עכשווי, כשהוא ממיר פרסונה שהתאבנה לקלישה לכלי משחק אופי גמיש, ועשה זאת באמצעות ביקורת עצמית כנה ולא במקרה. לקרוא לזה גאונות מותח את המילה; לקרוא לזה שליטה נדירה ומכוונת במלאכה צרה, שהושגה לעיני הקהל במלואו והודתה בכנות, אינו עושה זאת.
מורשת
הפילמוגרפיה המוקדמת של גראנט נותרה עמוד תווך בז'אנר הקומדיה הרומנטית הבריטית שהגדיר את הקולנוע הבינלאומי של שנות ה-90 וה-2000, בעוד שהציר המאוחר ומודע לעצמו שלו לנבלים ואקסצנטריים עיצב מחדש את הערכתו הביקורתית כשחקן בעל מגוון רב בהרבה ממה שתפקידיו המפורסמים ביותר רמזו עליהם. מחוץ למסך, תפקידו בהאקדו אב (Hacked Off) הפך אותו לאחד מקולות הסלבריטאים המשמעותיים ביותר בפוליטיקה של רפורמה בעיתונות הבריטית, מורשת שנייה יוצאת דופן עבור שחקן שקסמו המגмגם הגדיר פעם עידן שלם של קומדיית אולפנים.