הואה טואו: המנתח ששרף את ספרו
בסביבות שנת 208 לספירה, בתא סוכר באימפריית האן המתפוררת, מסר רופא מגילה לסוהרו. הסוהרו, לפי התיאור השמור בתוך רשומות שלוש הממלכות, פחד מכדי לקבל אותה. לכן ביקש הרופא אש ושרף את הספר בעצמו. כל מה שידע הואה טואו על חיתוך גוף האדם נכנס לתוך הלהבה הזו – ויחד איתו, כך מרמזים המקורות, מסורת כירורגית שסין לא התאוששה ממנה.
מה שהתיעוד אומר באמת
כמעט כל מה שנודע על הואה טואו מגיע משני טקסטים, ואף אחד מהם לא נכתב על ידי אדם שפגש אותו. רשומות שלוש הממלכות (סאנגואוז'י, Sanguozhi), שנערכו במאה השלישית, וספר חאן המאוחר (הואהאנשו, Houhanshu), שנערכו במאה החמישית, הם המקורות העיקריים. שניהם נכתבו על ידי היסטוריונים שאספו חיים שכבר הפכו לאגדה.
הוא היה מנפת צ'יאו במחוז פיי – בוז'ואו המודרנית, במחוז אנהוי – ושם הנימוס שלו היה יואנהואה. תאריכי חייו אינם ברורים אפילו בקווים כלליים. המחקר נותן בקירוב את השנים 140–208 לספירה כהערכה הטובה ביותר, תוך כדי הכרה בהצעות הנעות מ-110–207 ועד, באופן אבסורדי, 190–265. סקירה מודרנית בכתב העת Child's Nervous System ממקמת אותו סביב 108–208. זהו האופי של הנושא כולו: דמות ששמה ידוע לכל תלמיד בית ספר סיני, אך איש אינו יכול לקבוע את שנת לידתה בטווח של שלושים שנה.
חומר ההרדמה
הטענה שהקנתה לו פרסום היא שהורדים חולים לפני ניתוח. התרכובת נקראה מאפיישאן (麻沸散) – מילולית משהו כמו "אבקת הרתחה של קנאביס" – והיא ניתנה בתוך יין. הרשומות מתארות את רצף האירועים בפשטות: החולה שתה, איבד תחושה, והואה טואו היה מבצע חתך ומסיר את הרקמה החולה. לאחר ארבעה או חמישה ימים, לפי התיאור, לא היה עוד כאב.
איש אינו יודע מה היה בתוכו. המתכון לא שרד, וההשקפות המלומדות הציעו תרכובות קנאביס, דודאים (Mandragora officinarum), דטורה, אקוניט ונגזרות אופיום. הסינולוג ויקטור מایر הציע שמאפיישאן נראה כתעתיק של מילה הודו-אירופאית הקשורה למורפיום – הצעה שאם היא נכונה, ממקמת מחדש את ההמצאה מחוץ לסין לחלוטין. כפי שהמקורות מנסחים זאת ישירות, קיימת מחלוקת אמיתית בשאלה האם מאפיישאן התקיים כלל.
הטענות הכירורגיות מטפסות בצורה מדאיגה מכאן והלאה. הספרות הרפואית מייחסת לו ניתוחי בטן, כריתות טחול, קולוסטומיות, ואפילו השלות איברים, לצד טיפול נוירולוגי בכאבי ראש, שיתוק וגידולי מוח חשודים. ייחוסים אלו נצברו לאורך מאות שנים. יש להתייחס אליהם כאל תיאור של המסורת על מה שמנתח דגול היה מסוגל לעשות, ולא כאל יומן ניתוחים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התרגילים
הפריט היחיד בקורפוס של הואה טואו שנקרא פחות מכל כאגדה הוא הווצ'ינשי (Wuqinxi) – תרגילי חמשת החיות, רצף תנועות המחקה את הטיגריס, הצבי, הדוב, הקוף והעגור. ההיגיון המועבר, המופנה אל תלמידו וו פו, הוא טיעון מכני ולא מיסטי: תנועת הגפיים מקלה על ספיגת רה-חומרים מזינים, והגוף המוחזק בתנועה דומה לציר דלת של לעולם אינו נשחק.
זוהי השערה פיזיולוגית, המנוסחת ככזו, במאה השנייה. זהו גם חלק בפעילותו שהיה בעל קו העברה רצוף – שני תלמידים בעלי שמות, וו פו מגואנגלינג ופאן א מג'יאנגסו, נשאו קדימה את שיטותיו, כאשר האחרון נודע לכאורה כמומחה למחטים הידוע בעומקי חדירה יוצאי דופן.
צאו צאו
המצביא צאו צאו, אשר עד שנות ה-200 שלט למעשה בצפון סין, סבל מכאבי ראש כרוניים וחמורים – ייתכן, כפי ששיערו קוראים מאוחרים יותר, עקב גידול במוח. הואה טואו טיפל בהם בדיקור סיני, וצאו צאו, שהיה מרוצה, הורה לרופא לשרת אותו באופן קבוע כרופא אישי.
הואה טואו לא רצה את המשרה. הוא המשיך לעזוב, בטענה שאשתו חולה. כאשר גילה צאו צאו שהתירוץ שקרי, הוא הוציא אותו להורג. הערת השוליים היא הפרט שנותן לסיפור את משקלו המוסרי ואת צורתו הספרותית: כאשר בנו המחונן של צאו צאו, צאו צ'ונג, מת בשנת 208, מתועד כי המצביא אמר שהוא מתחרט על כך שהוציא להורג את הואה טואו וגרם למות בנו לשווא.
הסקפטיים
הספק לגבי הואה טואו אינו יבוא מודרני. מלומד קונפוציאני מתקופת שושלת סונג, יי מנגדה (1077–1148), תקף את התיאורים כמיתולוגיה במאמר שכותרתו "רופאים אינם יכולים להקים מתים לתחייה", כשהוא מוחה במיוחד על הטענה שניתן להחדיר מחדש נשימה חיונית לאיברים מנותחים. לפני תשע מאות שנים, קורא רציני הסתכל על חומר זה והגיע למסקנה שחלק ניכר ממנו לא יכול היה להתרחש.
משקל הנגד הוא הערת ההיסטוריונית אילזה ויית (Ilza Veith) כי יצירותיו של הואה טואו הושמדו ופרקטיקות הכירורגיה שלו נפלו משימוש – אובדן אמיתי, שהוחמר על ידי סטיגמה דתית נגד חיתוך הגוף שמנעה את תחיית הטכניקות. בין אם הואה טואו עשה את הנטען ובין אם לאו, הרפואה הסיنية אכן פנתה בהחלטיות מהכירורגיה, וספרו השרוף הפך לסמל של מפנה זה.
מדוע הואה מכונה גאון
האיכות המיוחסת להואה טואו אינה זוהר תיאורטי אלא דבר נדיר יותר בתיעוד הרפואי הקדום: נכונות להתייחס לגוף כאל אובייקט פיזי שניתן לפתוח, לשנות ולסגור. הרפואה הסינית של עידנו, וזמן רב לאחר מכן, הבנה מחלות דרך התאמה, ערוצים ונשימה חיונית. המוניטין של הואה טואו נשען על דמיון מכני – כאב כמשהו שיש לכבות כימית, מחלה כרקמה שיש לכרות, והזדקנות כבעיית ציר שנפתרת על ידי תנועה. שיפוטו של ויקטור מایر הוא החזק ביותר בתיעוד: מאות שנים לפני זמנו בידע ובפרקטיקה רפואית.
טענת הנגד ההגונה היא חמורה. אין טקסט ששרד מאת הואה טואו. אין עד בן-תקופה. שתי ההיסטוריות המתארות אותו נכתבו בין עשורים לשני עשורים וחצי לאחר מותו, והרומן בן המאה הארבע-עשרה רומן שלוש הממלכות קישט אותו לאחר מכן עוד יותר – הסצנה המפורסמת ביותר שלו, שבה הוא מגרד רעל מזרועו של גואן יו, בלתי אפשרית מבחינה כרונולוגית, שכן הקרב התרחש בשנת 219 והואה טואו מת בסביבות 208. התנגדותו של יי מנגדה נותרת ללא מענה. מה שנוכל לומר הוא שמסורת של התמדה יוצאת דופן ייחסה סט רעיונות ספציפי וחריג לשם אחד, וששום שם מתחרה לא ספג אותם. בין אם הגאון היה של הואה טואו ובין אם של האגדה שלו, הרעיונות עצמם היו אמיתיים ובמסגרתם, חריגים.
מורשת
הוא זוכה לסגידה. לא באופן מטפורי – הואה טואו מקודש כשניי (shenyi), "רופא אלוהי", עם פסלים במקדשים סיניים, והביטוי הואה טואו צאישי (Hua Tuo zaishi), "הואה טואו התגלגל מחדש", עדיין ניתן כמחמאה הגבוהה ביותר לרופא. סט של שלושים וארבע נקודות דיקור סיני פרא-וורטברליות הנמתחות לאורך עמוד השדרה נושא את שמו, הואה טואו ג'יאג'י (Hua Tuo Jiaji), ונמצא בשימוש קליני שגרתי כיום. הווצ'ינשי עדיין מתורגל בפארקים סיניים מדי בוקר.
זהו חיים שלאחר המוות מוזרים עבור אדם שכתביו האמיתיים הושמדו בידיו שלו. הואה טואו שורד לחלוטין כמוניטין – מחט לתוך מפת הגוף, מונע בתרגילים, ומזומן בכל פעם שרופא עושה משהו שאיש לא ציפה לו.