חואה גוופנג: האיש שהחזיק בכל התארים ולא שמר על אף אחד מהם
בליל ה-6 באוקטובר 1976, פחות מחודש לאחר מותו של מאו דזה-דונג (Mao Zedong), זימן חואה גוופנג (Hua Guofeng) את ג'יאנג צ'ינג (Jiang Qing) ושלושת בעלי בריתה הקרובים ביותר לישיבת פוליטביורו בג'ונגננהאי והורה על מעצרם במקום. הייתה זו הפעולה המכרעת ביותר בקריירה שלו, ובתוך חמש שנים האיש שביצע אותה סולק מכל תפקיד שהחזיק בו. סיפורו של חואה אינו סיפור של גאונות אינטלקטואלית, אלא של כישרון צר, ממשי ולבסוף לא מספיק כדי לנצל רגע היסטורי.
עלייתו המהירה של פקיד מחוזי
הוא נולד בשם סו ג'ו (Su Zhu) ב-16 בפברואר 1921 במחוז ג'יאוצ'נג שבשאנשי, ואימץ את השם המהפכני חואה גוופנג – קיצור של "חלוץ הצלת האומה הסינית מהתוקפנות היפנית" – לאחר שהצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1938. הוא שירת 12 שנים כחייל בצבא השמיני לפני שעבר למנהל אזרחי בחונאן ב-1949. הקריירה שלו השתנתה ב-1959, כאשר כמזכיר המפלגה במחוז שכלל את שאושאן, כפר הולדתו של מאו, הוא בנה אנדרטה ליושב הראש והרשים אותו בביקורו. זו הייתה פעולה קטנה ומחושבת של תשומת לב פוליטית, והיא הצליחה: עד 1970 חואה עמד בראש הוועדה המהפכנית של חונאן, וב-1973 מאו הביא אותו לבייג'ינג כשר לביטחון פנים וסגן ראש הממשלה.
מוכתר כברירת מחדל
מותו של ג'ואו אנלאי (Zhou Enlai) בינואר 1976 הותיר משרה פנויה שמאו מילא, להפתעת הכלל, בחואה ולא בדנג שיאופינג (Deng Xiaoping). דנג טוהר שוב באותו אביב לאחר תקרית כיכר טיין-אן-מן, וכשמאו מת בספטמבר, חואה – על פי הדיווחים מכוח פתק שרבט מאו: "איתך בשלטון, אני רגוע" – ירש את ראשות המפלגה, את ראשות הממשלה ואת ראשות הוועדה הצבאית המרכזית בו-זמנית, ריכוז תארים רשמיים ששום מנהיג אחר בהיסטוריה של הרפובליקה העממית לא השתווה לו. הוא היה, לפי דבריו שלו ועל פי תכנונו של מאו, מועמד הפשרה: לא רדיקלי ש"כנופיית הארבעה" יכלה לדחוק בקלות, ולא רפורמטור שהמשמר הוותיק יבטח בו מיד, אלא דמות בטוחה.
מעצר "כנופיית הארבעה"
מעצרו של חואה את ג'יאנג צ'ינג, ג'אנג צ'ונצ'יאו (Zhang Chunqiao), יאו וניואן (Yao Wenyuan) וואנג הונגוון (Wang Hongwen) בוצע במיומנות טקטית ממשית: הוא פיתה אותם לפגישה באמתלה שקרית והביא למעצרם ללא אלימות או אזהרה ציבורית, ובכך סיים את פעילותה של הסיעה המושמצת ביותר בפוליטיקה הסינית בן לילה. זה נותר ההישג שבעבורו הוא זכור ביותר, והוא העניק לו, לזמן קצר, הקלה ציבורית ממשית לאחר עשור של מהומות מהפכת התרבות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ה"שני 'מה שזה לא יהיה'" והמחיר שלהם
המקום שבו חואה טעה בחישוביו היה בדוקטרינה שהציע כדי להכשיר את ירושתו. בפברואר 1977 קדמה הנהגתו את הסיסמה שהמפלגה תקיים "בנחישות את כל החלטות המדיניות שקיבל היושב ראש מאו" ותפעל "ללא עוררין לפי כל ההנחיות שנתן היושב ראש מאו". ה"שני 'מה שזה לא יהיה'" נועדו לעגן את סמכותו של חואה בהמשכיות למאו, אך הן כבלו אותו להגנה על מורשת שכללה את מחדלי מהפכת התרבות, וסיפקו למתנגדיו מטרה. ההיסטוריון טימותי צ'יק (Timothy Cheek) תיאר את חואה כ"חסר כריזמה באופן מובהק" ברגע המדויק שבו הפוליטיקה הסינית עדיין התבססה על אישיות וסמליות – חסרון רציני למנהיג המנסה למלא את מקומו של מאו. היסטוריונים מסוימים, בהם ג'וזף טוריגיאן (Joseph Torigian), מסבכים את התמונה, ומציינים שתקופת חואה הייתה במובנים מסוימים "תור זהב של הנהגה קולקטיבית", שבה הפוליטביורו פעל בצורה התייעצותית יותר מאשר תחת מאו או תחת דנג.
רפורמטור לפני הרפורמטור
חואה אינו רק הערת שוליים של דוגמטיות. הוא קידם את ה"ארבע מודרניזציות", אישר תוכניות מקיפות לייבוא טכנולוגיה (לפי דיווחים, כ-80 מיליארד דולר בחוזים פוטנציאליים עד 1978), סייר במערב אירופה ב-1979 – הסיור הראשון מסוג זה של מנהיג סיני מאז 1949 – ופגש את מרגרט תאצ'ר. ההיסטוריונית הכלכלית איזבלה וובר (Isabella Weber) טענה כי מהלך הייבוא של חואה הסיר את הסטיגמה הפוליטית שדבקה בטכנולוגיה זרה והמשיך ביעילות את אג'נדת המודרניזציה שדנג עצמו שרטט ב-1975, ובכך הפך את חואה לגשר לא מוכר ולא למכשול טהור לרפורמה. הוא גם שיקם יותר מ-4,600 פקידים שנרדפו במהלך מהפכת התרבות ואפשר את "ספרות הצלקות" שהחלה לעבד בפומבי את הטראומה של אותו עשור.
מנוצח על ידי דנג
שום דבר מזה לא הציל אותו. קמפיין "הפרקטיקה היא הקריטריון היחיד לבחינת האמת" ממאי 1978 ערער ישירות על ה"שני 'מה שזה לא יהיה'", ועד המליאה השלישית בדצמבר של אותה שנה, הסיעה של דנג שיאופינג תפסה למעשה את אג'נדת הרפורמה ואת המומנטום המוסדי של המפלגה. חואה הוחלף כראש ממשלה על ידי ג'או דזה-יאנג (Zhao Ziyang) ב1980, ספג ביקורת רשמית מהפוליטביורו באותו דצמבר, ונושל מראשות המפלגה ב-1981, כאשר ההחלטה ההיסטורית של המפלגה זיכתה אותו על סילוק "כנופיית הארבעה" אך קבעה שהוא "עשה מעט מדי כדי לשנות את המצב" לאחר מכן. הוא החזיק בשלושה מהתפקידים החזקים בסין בו-זמנית ובכל זאת לא יכול היה לעמוד מול יריב ללא דרג רשמי דומה – עובדה שצופים מאוחרים ציינו כהוכחה שבמפלגה הקומוניסטית, כוח פלגני לא רשמי גובר באופן שגרתי על תואר רשמי.
מדוע חואה מכונה גאון
התואר אינו הולם את חואה גוופנג, והטיעון הכן נגדו חזק מהטיעון בעדו. הוא לא היה הוגה מקורי, לא ייצר דוקטרינה אידיאולוגית או כלכלית משלו, ולפי הערכת היסטוריונים כטימותי צ'יק, היה חסר את הכריזמה והשליטה הרטורית שהפוליטיקה הסינית דרשה באותה עת. סיסמתו המפורסמת, ה"שני 'מה שזה לא יהיה'", הייתה הססנית מבחינה אינטלקטואלית – ניסיון לשאול את סמכותו של מאו במקום לבנות סמכות משלו – וזו הייתה בדיוק נקודת התורפה שדנג ניצל כדי לסלקו. מה שכן היה לחואה הוא פיקחות מצבית צרה: היכולת לקרוא חלון הזדמנויות שנסגר ולפעול בתוכו ללא היסוס, דבר שניכר במעצר המהיר ונטול הדם של "כנופיית הארבעה", פעולה שדרשה עצבים, סודיות ותזמון מדויק ולא אינטלקט. היסטוריונים מסוימים מייחסים לו כעת, יותר מכפי שבני דורו הבינו, את פתיחת הדלת השקטה לייבוא טכנולוגיה ושיקומים שאפשרו את הרפורמות המאוחרות של דנג – מה שמרמז על פרגמטיות לא מוערכת ולא רק על דוגמטיות. אך תמרון אחד שבוצע היטב ותפקיד משני ברפורמה שלא שרד כדי להוביל אותה רחוקים מלהיחשב גאונות לפי כל הגדרה רגילה. אם המילה חלה בכלל, היא חלה על ביצוע טקטי מכריע של לילה אחד, לא על מוח או חזון שלטוני.
מורשת
חואה בילה את רבע המאה האחרון לחייו כחבר ועד מרכזי רגיל, ואחרי 2002, ללא אותו מושב, כשהוא מטפח ענבים וקורא עיתונים באלמוניות. מותו ב-20 באוגוסט 2008 זכה לשידור ממלכתי של שלושים שניות, שהוצל על ידי אולימפיאדת בייג'ינג שהתקיימה אז. הוא זכור פחות בשל מה שבנה אלא בשל שמונה-עשר החודשים שבהם החזיק בקצרה בהכל ואז, באופן שיטתי, איבד הכל.