הונור בלקמן: ג'ודו, עור ועמידה על קרקע שווה
כאשר מפיקי "הנוקמים" (The Avengers) נזקקו לדרך שבה אישה תוכל להגן על עצמה בסצנת קרב, השחקנית עצמה סיפקה את התשובה: ג'ודו. הונור בלקמן הייתה בת שלושים ושבע, עשור מעבר לגיל שבו שחקניות ראשיות בריטיות היו אמורות להגיע לשיאן, והיא הלכה למועדון ה"בודוקוואי" (Budokwai) בלונדון כדי ללמוד כיצד להטיח גברים בוגרים על רצפת הסטודיו. היא זכתה בחגורה חומה. בתוך שנתיים היא כבר הטיחה את שון קונרי (Sean Connery).
פלייסטו, אב מתאגרף, ואופנוע של שליח
היא נולדה ב-22 באוגוסט 1925 באיסט אנד (East End) – בקאנינג טאון (Canning Town) לפי גרסאות מסוימות, ובפלייסטו (Plaistow) השכנה לפי אחרות – לאדית' אלייזה סטוקס ולפרדריק בלקמן, סטטיסטיקאי בשירות המדינה ואדם קפדן שחינך את בתו להתאגרף. השיעור השפיע בדרכים רבות מכפי שהתכוון. בגיל שבע-עשרה, לאחר שהכה אותה על כך שהתאפרה, היא הכתה אותו בחזרה ועזבה את הבית. אחיה קן (Ken) מת משטף דם מוחי בשנות השלושים לחייו.
היא התחנכה בבית הספר לדקדוק לנערות אילינג קאונטי (Ealing County Grammar School for Girls) ונכנסה לבית הספר גילדהול למוזיקה ודרמה (Guildhall School of Music and Drama) בשנת 1940, בעיצומו של הבליץ. המלחמה העניקה לה עבודה שהתאימה למזגה יותר מאשר ההכשרה המקצועית: היא רכבה על אופנוע כשליחה עבור משרד הפנים. עבודת התיאטרון המקצועית הראשונה שלה הייתה כשחקנית מחליפה במחזה "חזיר הניסיונות" (The Guinea Pig) בתיאטרון קריטריון (Criterion).
כוכבנית של אולפני ראנק, תפקידים "רטובים"
הופעת הבכורה שלה בסרט הגיעה בשנת 1947, בתפקיד ללא מילים בסרט "התהילה היא הדורבן" (Fame Is the Spur). היא הייתה כוכבנית באולפני ראנק (Rank), אם כי לא – כפי שחוזרים וטוענים לעיתים קרובות – תוצר של "בית הספר לקסם של ראנק", ומערכת האולפנים לא מצאה לה דבר מעבר למה שמספידן אחד כינה בבוטות תפקידים "רטובים": דקורטיביים, צייתניים וחסרי ייחוד. היא הופיעה לצד דירק בוגרד (Dirk Bogarde) בסרט "רביעייה" (Quartet) (1948) ובדרמה על הטיטאניק "לילה לזכור" (A Night to Remember) (1958). במשך חמש-עשרה שנים הקולנוע הבריטי לא ידע מה לעשות עם אישה אינטליגנטית שנראתה כך.
המחיר האישי היה כבד. היא נישאה לאיש עסקים, ביל סאנקי (Bill Sankey), בגיל עשרים – גבר, כפי שסיפרה מאוחר יותר, הדומה מאוד לאביה – והנישואים קרסו לאחר שהפלה לא חוקית כמעט ועלתה לה בחייה. בגיל עשרים ותשע היא סבלה מהתמוטטות עצבים, בילתה ארבעה שבועות בבית חולים וחמש שנים בטיפול פסיכולוגי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קתי גייל, וקורי העכביש שהוסרו
ד"ר קתי גייל (Cathy Gale), שאותה גילמה בלקמן ב"הנוקמים" בין השנים 1962 ל-1964 לאורך חמישים ושניים פרקים לצד פטריק מקני (Patrick Macnee), הייתה אנתרופולוגית, אלמנה ולוחמת – והלחימה הייתה העניין המרכזי. גיבורות טלוויזיוניות עד לאותה עת היו זקוקות לחילוץ. גייל לא הייתה כזו. לבושה בעור הדוק, היא התחרתה בגברים כשווה בין שווים וניצחה, והכתיבה אפשרה לה להיות יבשה ולא צווחנית. ההספד בכתב העת Sight and Sound זקף לזכותה את סילוק "קורי העכביש של הנשיות בקולנוע הבריטי", תוך הבאת "אינטליגנציה טבעית והומור ציני" לשורה של נשים חזקות ובלתי ניתנות להכנעה.
היא עזבה כאשר התסריטים החלו לחזור על עצמם. היא הייתה, באותה נקודה, אחת השחקניות הפופולריות ביותר בטלוויזיה הבריטית והפכה לכוכבת בסוף שנות השלושים לחייה, דבר שכמעט לא קרה מעולם.
פוסי גלור בגיל שלושים ושמונה
אלברט ר. ברוקולי (Albert R. Broccoli) ליהק אותה לסרט "גולדפינגר" (1964) בדיוק בגלל דמותה של גייל. הנימוק שלו היה מסחרי ונכון: "הבריטים יאהבו אותה כי הם הכירו אותה כגברת גייל; האמריקאים יאהבו אותה כי היא כל כך טובה". היא הייתה בת שלושים ושמונה, מבוגרת בהרבה מהקולגות הרגילות של השחקן הראשי, והיא לקחה שיעורי טיסה בביגין היל (Biggin Hill) כדי להפוך את דמות הטייסת לאמינה. הטלת הג'ודו שהיא מבצעת בבונד באסם נותרה אחד הרגעים הטעונים ביותר בסדרה – סצנת קרב שעושה את העבודה של סצנת פיתוי.
באותה שנה, היא ומקני הקליטו את "Kinky Boots", סינגל נונסנס בסגנון יבש ששקע ללא עקבות ואז, באופן אבסורדי, הפך ללהיט בשנת 1990. כותרת בעיתון משנות ה-60 כבר הגדירה אותה כ"אלת המין הראשונה של החברה המתירנית", ביטוי שאותו בילתה את חמישים השנים הבאות בפירוק מנומס.
סירוב להיות "נערת בונד"
השאר היה חיים מקצועיים ארוכים, עמוסים ונטולי זוהר מהסוג ששחקניות אופי בריטיות מרוויחות ולא יורשות. היא גילמה את לורה ווסט, סבתא זוהרת וטורפת, בקומדיה של ITV "היד העליונה" (The Upper Hand) בין 1990 ל-1996, והופיעה ב"דוקטור הו" (Doctor Who), "קורוניישן סטריט" (Coronation Street), "נפגעים" (Casualty), "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" (Bridget Jones's Diary) ו"מלון בבילון" (Hotel Babylon). על הבמה היא שיחקה במחזה של אנוי (Anouilh) "מדמואזל קולומב" (Mademoiselle Colombe) בגיל שבעים וארבע, הופיעה במשך שישה חודשים בווסט אנד כפראולין שניידר ב"קברט" בגיל שמונים ואחת, ושיחקה במחזות של טנסי ויליאמס (Tennessee Williams); היא יצאה לסיבוב הופעות עם מופע יחיד, "גבירות לא מכובדות" (Dishonourable Ladies), שנבנה סביב הנשים הפטליות של ההיסטוריה. היא פרסמה ספר בשנת 1996 עם הכותרת הישירה "איך להיראות ולהרגיש בחצי מגילך למשך שארית חייך".
היא נישאה לשחקן מוריס קאופמן (Maurice Kaufmann) ב-1961; משלא יכלו להביא ילדים, הם אימצו את ברנבי ולוטי, והתגרשו ב-1975 ככל שהקריירה שלה עלתה ושלומיו ירדה. היא נשארה רווקה לאחר מכן מבחירה. כדמוקרטית ליברלית מושבעת ורפובליקנית, היא סירבה לקבל תואר CBE בשנת 2002 מתוך עקרון וביקרה בפומבי את שון קונרי על גלות המס שלו. בגיל תשעים היא תקפה את ה"אובססיה המגוחכת" לגבי גילן של נשים בסרטי בונד וביקשה ששחקניות יפסיקו להיות מתויגות כ"נערות בונד" וייקראו נשים ושחקניות במקום זאת. חרטתה, כפי שהצהירה בגלוי, הייתה ש"כולם חשבו עליי כעל פאם פאטאל זוהרת. ולא הציעו לי תפקידים קלאסיים או שייקספיריים, שהייתי רוצה לעשות".
מדוע הונור מכונה גאונה
המילה לא מתאימה לה במדויק, והיא הייתה הראשונה לומר זאת. בלקמן לא הייתה וירטואוזית טכנית של ה"שיטה" (Method) או קלאסיקנית של הבמה – היא מעולם לא קיבלה את שייקספיר שרצתה, והיא ידעה שהתעשייה תייגה אותה מוקדם ולצמיתות. מה שהיה לה במקום זה אינסטינקט חד ויוצא דופן למה שתפקיד צריך, ואת העוז לספק זאת בעצמה. הג'ודו כנשקה של קתי גייל היה הרעיון שלה, לא של כותב; שיעורי הטיסה עבור פוסי גלור היו יוזמה שלה. זהו שיקול דעת של אומנות ולא של אינטלקט, והוא מורכב ממשהו ספציפי: היכולת לאתר את העובדה הפיזית האחת שתהפוך דמות לאמינה עבור קהל שמעולם לא הוצגה לו אישה כמותה, ואז לרכוש את המיומנות ברצינות במקום לזייף אותה.
הטענה לגביה, אם נאמר אותה בכנות, היא היסטורית ולא אמנותית. היא חוללה שינוי בר-קיימא במה שאישה יכולה לעשות על המסך ועשתה זאת בגיל שלושים ושבע, בתעשייה שזרקה נשים בגיל שלושים, לאחר חמש-עשרה שנים של תפקידים שמבקר יכול היה לכנות רק "רטובים". התזמון הקומי היה משובח באמת – ההגשה הצינית והנינוחה ב"הנוקמים" קשה יותר לביצוע מכפי שהיא נשמעת, ו"היד העליונה" הוכיחה שזה נמשך – אך איש לא טען ברצינות שהיא המציאה מחדש את המשחק. היא המציאה מחדש דבר אחד, באופן מכריע, ואז עבדה במשך חמישה עשורים נוספים.
מורשת
כל אישה חמושה, מוכשרת ובלתי-מחולצת בטלוויזיה הבריטית יורשת במידה מסוימת את קתי גייל, והקו נמתח ישירות מבלקמן דרך אמה פיל ועד לכל מה שבא לאחר מכן. היא שרדה אב אלים, הפלה שכמעט הסתיימה במוות, התמוטטות עצבים, נישואים כושלים וסרטן שד בשנות השבעים לחייה, ועדיין הופיעה בשישה חודשים של "קברט" שמונה לילות בשבוע בגיל שמונים ואחת. היא מתה בביתה בלווס (Lewes), מזרח סאסקס, ב-5 באפריל 2020, מסיבות טבעיות, בגיל תשעים וארבע – לאחר שדחתה את תואר הכבוד של המדינה, שמרה על דעותיה הפוליטיות, וסירבה עד הסוף להיות ה"נערה" של אף אחד.