הנריק איבסן: המחזאי שטרק את הדלת על העולם הישן

בסוף מחזה משנת 1879, אישה ואם בשם נורה, לאחר שהבינה שנישואיה הם שקר נוח ושהיא טופלה כבובה ולא כאדם, יוצאת מביתה כדי למצוא את עצמה – והדלת נטרקת מאחוריה. נאמר על הצליל הזה שהוא הדהד מעל גג העולם. "בית בובות" עורר שערורייה בקרב הקהל, נאסר לפרסום וצונזר, והצית ויכוח סוער ברחבי אירופה. באמצעותו ובאמצעות המחזות שבאו בעקבותיו, המחזאי הנורווגי הנריק איבסן עשה לא פחות מאשר המציא את הדרמה המודרנית – גורר את התיאטרון מחוץ לתחום הרומנטיקה והמלודרמה ומאלץ אותו להתעמת עם האמיתות האמיתיות והלא נוחות של החיים האנושיים והחברתיים.

מהפכת הריאליזם

לפני איבסן, דרמה רצינית פירושה היה בעיקר מופעים היסטוריים, טרגדיות בחרוזים ובידור עשוי היטב עם החלטות מוסריות מסודרות. הגאונות של איבסן הייתה להפוך את הבמה למראה של החיים העכשוויים – לכתוב מחזות המתרחשים בחדרי מגורים רגילים של מעמד הביניים, מאוכלסים על ידי גברים ונשים מוכרים, העוסקים בבעיות אמיתיות של קיום אמיתי: נישואים אומללים, צביעות חברתית, המגבלות המוטלות על נשים, מחלות תורשתיות, הקונפליקט בין מצפון הפרט לקהילה, והשקרים שמשפחות וחברות מספרות כדי לשמור על מראית עין. הוא כתב בפרוזה, בשפה שאנשים באמת דיברו בה, וסירב להציע את ההחלטות המנחמות שהקהל ציפה להן. המחזות שלו מסתיימים בקושי, עמימות ואתגר מוסרי לא פתור, ומותירים את הקהל להתווכח בדרך הביתה.

זה היה מהפכני ונפיץ. "בית בובות", עם הגיבורה שלו שנוטשת בעל וילדים כדי לחפש את האישיות שלה, פגע ביסודות המשפחה הוויקטוריאנית והפך את איבסן לדמות מרכזית בוויכוח המתעורר על זכויות נשים. "רוחות" התעמת עם הקהל בנושאי מחלות מין, צביעות דתית והמשקל ההרסני של מוסכמות חברתיות בצורה כל כך ישירה שהוא הוקע כגס. "אויב העם" המחיז את האומץ הבודד של הפרט שאומר אמת לא נוחה נגד רצון הרוב. במחזה אחר מחזה, איבסן השתמש בתיאטרון כפורום לשאלות הדחופות והאסורות ביותר של תקופתו.

האדריכל של המחזה המודרני

הגאונות של איבסן הייתה טכנית ומוסרית כאחד. הוא שכלל מבנה דרמטי בעל מתיחות יוצאת דופן ועומק פסיכולוגי, שבו העבר חודר בהתמדה להווה, סודות נחשפים בהדרגה, וההיסטוריות הקבורות של הדמויות צפות להשפעה הרסנית. המחזות שלו הם יצירות מופת של בנייה, כל שורה וחפץ משמעותיים, בונים בהיגיון הבלתי נמנע של הגורל לקראת המשברים שלהם. והדמויות שלו – במיוחד הנשים שלו, כמו הדה גאבלר המבריקה, הכלואה וההרסנית – מחזיקות במורכבות פסיכולוגית שכמעט ולא נראתה על הבמה, מלאה בסתירה, הדחקה וחיי פנימיים. הוא התייחס לפסיכולוגיה אנושית בעומק שחזה והשפיע על עידן פרויד הבא.

מוקדם יותר בקריירה שלו, איבסן כתב גם דרמות פואטיות רחבות ידיים, מעל הכל "פר גינט", אפוס חרוזים פראי ופנטסטי שנשאר אבן פינה של התרבות הסקנדינבית. אך המעבר שלו לדרמת פרוזה ריאליסטית הוא ששינה את התיאטרון העולמי לנצח, ואותו רדף ברצינות בלתי פוסקת במשך שנים של גלות מרצון מנורווגיה, כשהוא מהרהר בצביעות של החברה שהשאיר מאחור.

אבי הדרמה המודרנית

קשה להפריז בהשפעתו של איבסן. הוא מתואר בקביעות כאבי הדרמה המודרנית ומדורג כמחזאי החשוב והמוצג ביותר מאז שייקספיר. כל מחזאי גדול שבא בעקבותיו – צ'כוב, שו, אוניל, מילר ואינספור אחרים – עבד בחלל שהוא פתח. הרעיון שמחזה יכול להיות בחינה רצינית של חיים אמיתיים ובעיות חברתיות אמיתיות, שהתיאטרון יכול להיות מקום של חשבון נפש מוסרי ואינטלקטואלי ולא רק בידור, הוא המורשת הבסיסית שלו. הוא נתן לעולם המודרני את המודל שלו למה שדרמה יכולה להיות.

מדוע זה חשוב

הנריק איבסן חשוב כי הוא המציא מחדש צורת אמנות, והפך את התיאטרון מכלי של מופע והרגעה לכלי של אמת. הייתה לו הגאונות לראות שהבמה יכולה להתעמת עם הקהל עם חייהם שלהם ועם השקרים של החברה שלהם, והאומץ לעשות זאת מול זעם וצנזורה. הוא גרם לדרמה להתבגר.

משמעותו העמוקה יותר היא האיחוד של חדשנות אמנותית ואומץ מוסרי. איבסן השתמש בגאונות הפורמלית שלו לא כדי לרצות אלא כדי לעורר – לחשוף צביעות, להגן על מצפון הפרט, לתת קול למושתקים, ולאלץ את הקהל שלו לחשוב על הדרך שבה הם באמת חיים. הוא הגאון שטרק את הדלת על התיאטרון הישן והוודאויות הישנות, והצליל של זה – צעדיה של נורה יוצאת לחופש לא בטוח – עדיין מהדהד בכל מקום שבו מחזאי מעז לומר לקהל אמת לא נוחה.