אנרייט רנייה: הנבלאית שגרמה למלחינים להתייחס לכלי ברצינות
כאשר אנרייט רנייה זכתה בפרס הנבל העליון של הקונסרבטוריון של פריז בגיל אחת-עשרה, יו"ר חבר השופטים מנע בשקט את הפרס הראשון בשנה שלפני כן במיוחד כדי שתוכל להמשיך ללמוד כסטודנטית ולא לסיים מוקדם מדי – התאמה יוצאת דופן למוסד שלא היה ידוע בכיפוף חוקיו. זה עבד: הופעת ה-"Premier Prix" שלה בשנה שלאחר מכן עדיין מתוארת, יותר ממאה שנה מאוחר יותר, כאחת הגדולות בהיסטוריה של הקונסרבטוריון. היא בילתה את שארית חייה בהמרת השבחים המוקדמים ההם למשהו עמיד יותר מכותרת של ילדת פלא – רפרטואר, שיטת הוראה וסיבה למלחינים כמו ראוול ודביוסי לטרוח לכתוב לנבל בכלל.
כלי שהגיע לדוושות מותאמות אישית
רנייה נולדה ב-18 בספטמבר 1875 בפריז, למשפחה שעוצבה על ידי ביצועים משני הצדדים: אביה, ז'אן-אמיל רנייה, התאמן כבנו של אדריכל לפני שהפך לצייר, שחקן וזמר באופרה של פריז, בעוד אמה, גבריאל מושה, הייתה צאצאית של יצרן הרהיטים הפריזאי המפורסם ג'ייקוב דסמאלטר. היו לה ארבעה אחים גדולים; היא התקרבה במיוחד לפרנסואה, שהיה חירש ובעל ראייה לקויה, בעוד שלושת הבכורים התייחסו אליה בצורה גסה יותר – התנגשות ילדות איתם הותירה את אפה אסימטרי לצמיתות. היא כבר ניגנה בפסנתר עם סבתה לפני גיל חמש כששמעה את הנבלאי אלפונס האסלמנס מופיע לצד אביה והחליטה שהנבל הוא הכלי שלה. היא החלה לימודים רשמיים בגיל שמונה; מכיוון שהייתה קטנה מכדי להגיע לדוושות, אביה בנה לה סט מורחב כדי לפצות.
ילדה בין סטודנטים מבוגרים
רנייה נכנסה לקונסרבטוריון של פריז כסטודנטית רגילה ב-1885. בגיל עשר זכתה בפרס שני בנגינה בנבל, אך הצבעת הקהל העדיפה אותה לראשון – המנהל אמברואז תומא מנע בכוונה את הכבוד העליון כדי להשאיר אותה רשומה כסטודנטית ולא לסיים אותה בטרם עת. בגיל אחת-עשרה זכתה ב-"Premier Prix" באופן מוחלט, בהופעה שעדיין נזכרת כאחת הטובות בהיסטוריה של בית הספר. בגיל שתים-עשרה, סטודנטים מכל רחבי פריז – רבים מהם מבוגרים כפליים מגילה – חיפשו אותה להדרכה פרטית. בגיל שלוש-עשרה סיימה את לימודיה וקיבלה אישור מיוחד ללמוד הרמוניה, מסלול שבדרך כלל היה סגור לסטודנטים מתחת לגיל ארבע-עשרה; היא זכתה בפרס ההרמוניה ב-1891 ובפרס הקונטרפונקט, הפוגה והלחנה ב-1896, כשהיא לומדת הלחנה תחת תאודור דובואה וז'ול מאסנה. היא נתנה את רסיטל הסולו הראשון שלה בפריז בגיל חמש-עשרה, ובעודה צעירה, הופיעה בפני המלכה אנרייט מבלגיה, הנסיכה מתילדה וקיסר ברזיל.
הקונצ'רטו ששינה את מה שהנבל יכול להיות
הרגע המקצועי המגדיר של רנייה הגיע ב-1901, עם הבכורה של הקונצ'רטו שלה בדו מינור תחת המנצח קאמי שביאר. דיווחים בני התקופה מתארים אותה כמי שקיבלה את מחיאות הכפיים הציבוריות הראשונות שאי פעם הופנו לאישה גם עבור ביצוע וגם עבור הלחנה במסגרת זו – אבן דרך שזקופה לזכותה דחיפת הנבל לעבר מעמד סולו רציני בחיי הקונצרטים הצרפתיים והשראת מלחינים כולל גבריאל פיירנה, קלוד דביוסי ומוריס ראוול לכתוב לכלי, שקודם לכן התייחסו אליו בעיקר כקול ליווי תזמורתי. בשנת 1903 הלחינה את Légende, בהשראת שירו של לקונט דה ליל "האלפים", שהפך לאחת היצירות המרכזיות של רפרטואר הנבל לסולו; היא המשיכה להלחין בהתמדה, כולל Pièce symphonique ו-Ballade fantastique (שניהם ב-1907), Danse des Lutins (1911), ויצירות קאמריות המשלבות נבל עם כינור וצ'לו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית מוסד סביב עצמה
בשנת 1914 ייסדה רנייה את תחרות רנייה, תחרות נבל בינלאומית עם כספי פרסים משמעותיים וחבר שופטים שכלל בנקודות שונות את ראוול, פיירנה ותלמידה מרסל גרנז'אני – אותו הציגה באופן אישי לקונסרבטוריון בגיל אחת-עשרה ב-1903. היא שרדה את מלחמת העולם הראשונה על ידי מתן שיעורים פרטיים וכמעט מדי לילה קונצרטי צדקה עבור ה-"Petite Caisse des Artistes", לפי הדיווחים המשיכה להופיע אפילו במהלך הפגזת ארטילריה גרמנית על פריז. לאחר המלחמה דחתה הצעת חוזה מארטורו טוסקניני כדי לטפל באמה החולה. בשנת 1926 החלה להקליט עבור קולומביה ואודיאון; הקלטותיה נמכרו לפי הדיווחים תוך שלושה חודשים, ו-Danse des Lutins זכה בפרס הדיסק.
עקפו אותה, ואז היא זכתה להצדקה
בשנת 1912, האסלמנס עצמו, כשהוא מזהה את רנייה כעדיפה עליו, ניסה לארגן שהיא תחליף אותו בקונסרבטוריון, אך התנגדות פוליטית לקתוליות הקולנית שלה – שהושמעה במהלך השנים המתוחות של הפרדת הכנסייה מהמדינה בצרפת – חסמה את המינוי, שעבר במקום זאת למרסל טורנייה. היא הומלצה ללגיון הכבוד ב-1922 ונדחתה שוב על רקע דתי; היא קיבלה אותו לבסוף ב-1954, שנתיים לפני מותה. היא סירבה פעמיים למשרת הקונסרבטוריון כשהיא התפנתה מאוחר יותר, בנקודה אחת התבדחה שהיא "מבוגרת בארבע שנים מטורנייה". במהלך מלחמת העולם השנייה היא תלשה לפי הדיווחים כרזות תעמולה גרמניות למרות אזהרות חברים, והרשויות הצרפתיות של הרפובליקה המוקדמת החזיקו עליה תיק כמתנגדת חשודה למשטר.
שיטה שהאריכה ימים יותר מהמבצעת
לבקשת המוציא לאור שלה אלפונס לדוק, כתבה רנייה שיטת נבל מקיפה בשני כרכים שהפכה – ונותרה – טקסט פדגוגי סטנדרטי בקונסרבטוריונים ברחבי העולם, שאומץ על ידי סטודנטים כולל גרנז'אני, מילדרד דילינג וסוזן מקדונלד. לאחר שביתת הנשק, סטודנטים אמריקאים בפרט חיפשו אותה, נשאו את המתודולוגיה שלה חזרה מעבר לאוקיינוס האטלנטי והטמיעו אותה בהוראת הנבל האמריקאית במשך דורות. היא מעולם לא נישאה, לאחר שדחתה הצעות כולל אחת מהמלחין אנרי ראבו, והשתמשה במשאביה שלה כדי לתמוך בקריירות הצבאיות של אחיה גם בזמן שהכספים שלה היו לחוצים; היא לעיתים קרובות לימדה סטודנטים מסוימים מבלי לגבות שכר לימוד כלל.
מדוע אנרייט מכונה גאונה
המקרה של רנייה לגאונות מתועד היטב באופן יוצא דופן מכיוון שהוא פעל בשתי רמות נפרדות שחיזקו זו את זו. הראשונה הייתה מתנת ביצוע טהורה: פרס ראשון בגיל אחת-עשרה שעדיין מצוטט יותר ממאה שנה מאוחר יותר כאחת ההופעות הטובות ביותר בהיסטוריה של הקונסרבטוריון של פריז, ושליטה טכנית שבוססה מוקדם מספיק כדי שסטודנטים מבוגרים יחפשו את הדרכתה לפני שהייתה נערה. השנייה, טענה נדירה יותר, קרובה יותר לחדשנות אינטלקטואלית ומוסדית אמיתית – הקונצ'רטו שלה מ-1901 והקבלה שלו זקופים לזכותה של כיוון מחדש של האופן שבו מלחינים גדולים חשבו על הנבל בכלל, העברתו מצבע תזמורתי לקול סולו הראוי לתשומת לבם של דביוסי וראוול, והשיטה הדו-כרכית שלה המירה טכניקה אישית לפדגוגיה ניתנת להעברה ומאומצת בינלאומית שעדיין מעצבת את האופן שבו הכלי נלמד. השילוב הזה – ביצוע יוצא דופן בתוספת עיצוב מחדש מתמשך של מקומו של כלי ברפרטואר – קרוב יותר למובן המלא של המילה מאשר מיומנות פלאית טהורה בלבד. ההסתייגות הכנה היא שהתהילה שלה נותרה מוגבלת במידה רבה לעולם הנבל ולצרפת; היא מעולם לא הייתה דמות ציבורית בקנה מידה של ראוול או דביוסי, והמקרה של "גאונות" נשען על עדות מומחים מנבלאים והיסטוריונים של הכלי ולא על שבחים עכשוויים רחבים מחוץ לעולם ההוא.
מורשת
רנייה נפטרה במרץ 1956 בפריז בגיל שמונים. הארכיונים שלה מוחזקים בארכיוני הנבל הבינלאומיים של אוניברסיטת בריגהם יאנג, ויצרן הנבלים סאלבי יצר מאוחר יותר דגם הנושא את שמה. השיטה שלה נותרה הבסיס העובד לפדגוגיית נבל ברחבי העולם, והמלחינים שהיא עזרה למשוך לכלי הותירו רפרטואר שנבלאים עדיין מבצעים כמרכזי ולא כפריפריאלי לקאנון של הכלי שלהם.