הלמוט שמידט: הקנצלר שסירב למצמץ
באוקטובר 1977 עמד מטוס לופטהנזה חטוף על מסלול המראה במוגדישו עם 90 בני אדם על סיפונו וטייס מת בתא הטייס. בבון החליט קנצלר גרמניה המערבית שלא לנהל משא ומתן. הוא שלח את לוחמי הקומנדו של יחידת GSG 9 לפרוץ למטוס, וכל נוסע ואיש צוות יצאו בחיים. זו הייתה פעולתו המכוננת של הלמוט שמידט (Helmut Schmidt), והיא נשענה על אמונה שמעולם לא ריכך: דמוקרטיה שמהססת – סופה.
ברמבק, וסוד
שמידט נולד ב-23 בדצמבר 1918 בברמבק, רובע פועלים של המבורג, והוא מעולם לא הפסיק להישמע ככזה – בוטה, חסר סבלנות, אלרגי לרגשנות. הוא היה פרוטסטנטי שלא קיים את מצוות הדת. הוא היה גם, למרות שכמעט איש לא ידע זאת, נכדו של בנקאי יהודי-גרמני, עובדה שנשארה חבויה עד 1984.
הוא עזב את בית הספר ליכטווארק בשנת 1937 והתנדב ללופטוואפה. המלחמה לקחה אותו לחזית המזרחית ב-1941, דרך מבצע ברברוסה והמצור על לנינגרד, ולאחר מכן חזרה לגרמניה ב-1942 כמדריך במשרד האוויר. שם אולץ לצפות במשפטי הראווה של קושרי ה-20 ביולי והזדעזע מהתנהלותו של השופט רולנד פרייזלר – חוויה שציין לאורך כל חייו. מדצמבר 1944 שירת כסגן (Oberleutnant) בארטילריה נגד מטוסים במהלך מתקפת הארדנים, נפל בשבי הבריטי באפריל 1945, ובילה את הקיץ כשבוי מלחמה. הוא נישא להנלורה "לוקי" גלזר, אהובת נעוריו, בשנת 1942; הנישואים נמשכו שישים ושמונה שנים.
לאחר ששוחרר, למד כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת המבורג, סיים את לימודיו ב-1949, והצטרף למפלגת ה-SPD ב-1946. הוא נכנס לבונדסטאג ב-1953 ורכש במהירות כינוי שדבק בו במשך שישה עשורים: Schmidt-Schnauze, "שמידט הפטפטן".
השיטפון
הרגע שהפך אותו למי שהוא היה אסון. בפברואר 1962 פרץ נחשול סערה מהים הצפוני מעל המבורג והטביע שלוש מאות בני אדם. שמידט היה סנאטור הפנים של העיר. חוק היסוד לא התיר לו להשתמש במשמר הגבול הפדרלי או בצבא עבור מצבי חירום מקומיים; הוא השתמש בהם בכל זאת, תוך שהוא משתלט על יחידות ומסוקים על דעת עצמו, ומוערך כי אלף חיים נוספים ניצלו. הוא מעולם לא התנצל על אי-חוקיות הפעולה. הגרמנים החליטו שהם מצאו אדם שיפעל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השר לענייני הכול
הוא היה שר ההגנה של וילי ברנד (Willy Brandt) מ-1969 עד 1972, וקיצץ את השירות הצבאי משמונה-עשר חודשים לחמישה-עשר, תוך הרחבת הבונדסוור והקמת אוניברסיטאות צבאיות בהמבורג ובמינכן. הוא עבר למשרד האוצר ב-1972, והצמיד את המארק לדולר בדיוק לפני משבר הנפט של 1973, כשהוא מגיח עם מוניטין של הטכנוקרט הכלכלי הטוב ביותר בפוליטיקה הגרמנית. כאשר ברנד התפטר במאי 1974 בשל פרשת ריגול, הירושה הייתה ברורה.
קנצלר בעשור שבור
שמידט משל מ-16 במאי 1974 עד 1982, בתקופה של האקלים הכלכלי הקשה ביותר מאז המלחמה: משברי נפט, סטגפלציה, וקריסת שערי חליפין. תגובתו הייתה הוצאה ציבורית ממושמעת, ומ-1979, תמריץ קיינסיאני ממוקד שמוערך שיצר בין 160,000 ל-300,000 משרות. גרמניה המערבית עברה את שנות ה-70 במצב טוב יותר מכל כלכלה דומה, וזהו המדד הברור ביותר ליכולתו.
תובנתו הרחבה יותר הייתה שאף מדינה לא יכולה לתקן זאת לבדה. יחד עם ואלרי ז'יסקר ד'אסטן (Valéry Giscard d'Estaing) – חבר אישי לא פחות מעמית – הוא כינס את פסגת הכלכלה העולמית הראשונה ב-1975, ובכך המציא את מה שהפך ל-G7. יחד הם בנו את המערכת המוניטרית האירופית ב-1978, האב הקדמון הישיר של האירו. הוא חתם על הסכמי הלסינקי ב-1975. הוא נבחר מחדש ב-1976 וב-1980.
הסתיו הגרמני
הקמפיין של סיעת הצבא האדום (RAF) הגיע לשיאו ב-1977, ושמידט קידם אותו בסירוב מוחלט. לא משא ומתן, לא שחרורים, לא ויתורים. חטיפת מטוס ה"לנדסהוט" הסתיימה במוגדישו עם פשיטת ה-GSG 9; בני הערובה שרדו. גישתו קבעה את התבנית שרוב המדינות האירופיות משתמשות בה מאז. הוא קיבל את ההחלטה בידיעה שפשיטה כושלת הייתה מסיימת את הקנצלרות שלו בו במקום.
הטילים והנפילה
שמידט ראה לפני וושינגטון שטילים סובייטיים לטווח בינוני המכוונים לאירופה יוצרים פער בהרתעה שהאירופים, ולא האמריקאים, ישלמו עליו. הוא דחף את נאט"ו לעבר "החלטת המסלול הכפול" (Double-Track Decision) של 1979: פריסת טילי פרשינג II וטילי שיוט במערב אירופה אלא אם מוסקבה תסכים להתפרק מנשק. זו הייתה ההחלטה האסטרטגית הנכונה והיא הרסה אותו פוליטית. באוקטובר 1981, 400,000 בני אדם הפגינו נגדה, והבלוק הגדול ביותר מביניהם היו בוחרים ממפלגתו שלו. בינתיים היחסים שלו עם הבית הלבן של קרטר היו קרירים, והערה מאפריל 1981 על הסכסוך הישראלי-פלסטיני עוררה גינוי עז מצד מנחם בגין.
שרי מפלגת ה-FDP פרשו ב-17 בספטמבר 1982. ב-1 באוקטובר הדיח אותו הבונדסטאג בהצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית – הפעם היחידה בהיסטוריה של הרפובליקה הפדרלית שבה מנגנון זה הדיח קנצלר – והתקין את הלמוט קוהל (Helmut Kohl).
מדוע הלמוט נקרא גאון
שמידט היה מתעב את המילה; התיאור העצמי שלו היה Macher, "עושה". הטיעון בעדו אינו נשען על מקוריות של דוקטרינה אלא על שילוב יוצא דופן של כישורים אנליטיים ואישיותיים. הוא יכול היה להחזיק בראשו מאקרו-כלכלה, אסטרטגיה גרעינית וחשבון קואליציוני בו-זמנית ולהסיק מסקנות ביניהם, וזו הסיבה שה-G7, המערכת המוניטרית האירופית והחלטת המסלול הכפול נושאים את טביעות אצבעותיו; אף אחד משלושת הרעיונות לא היה מובן מאליו בזמנו, וכל השלושה האריכו ימים אחריו. מנהיגים זרים התייחסו אליו כאדם החכם ביותר בחדר – מעגל החברים שלו כלל את ז'יסקר, לי קואן יו (Lee Kuan Yew), קיסינג'ר (Henry Kissinger), סאדאת (Anwar Sadat) ופייר טרודו (Pierre Trudeau), והוא אסף עשרים וארבעה תארים לשם כבוד מאוקספורד, קיימברידג', הסורבון והרווארד בין היתר. הוא היה פסנתרן רציני שהקליט קונצ'רטי של מוצרט ובאך עם כריסטוף אשנבך. וב-1962 ושוב ב-1977 הוא הראה את האיכות הנדירה יותר: הנכונות לקבל החלטה בלתי הפיכה לבדו ולשאת בתוצאות.
טענת הנגד ממשית. הוא לא ייסד דוקטרינה ולא כתב תיאוריה פוליטית ראויה לציון; זכרונותיו בהירים אך לא חזוניים. הוא היה מלא בוז למחלוקת בתוך מפלגתו שלו, וזה חלק גדול מהסיבה שאותה מפלגה נטשה אותו בגלל הטילים, והאמונה שלו שהוא האדם הרציונלי ביותר הנוכח נטתה בקלות ליהירות. הצהרותיו בשלהי חייו היו לעיתים קרובות ריאקציונריות ולפעמים גרוע מכך – הוא התנגד לחברות טורקיה באיחוד האירופי, כינה את ויכוח האקלים כ"היסטרי" ומוגזם, ביטל את האינטרנט כ"מאיים", וטען שחברות רב-תרבותיות דורשות מדינה סמכותנית חזקה, כשהוא מצביע על הגירה מחוץ לאנטוליה ומאפריקה שמדרום לסהרה כעל בעיה. הוא היה מנהל משברים מוכשר בצורה עילאית ולא בונה של סדרים חדשים. אך בעשור שבו נראה היה שדמוקרטיות מערביות רבות לא יחזיקו מעמד, יכולת ברמה כזו הייתה המשאב הנדיר.
מורשת
הוא עזב את הפרלמנט ב-1986 לאחר סכסוך אחרון עם האגף השמאלי של ה-SPD, הצטרף לעיתון Die Zeit כמוציא לאור שותף ב-1983 ובילה שלושים שנה כמצפן הלאומי של גרמניה, מעשן כבד לאורך כל חייו ששרד כל אזהרה שהופנתה אליו. לוקי נפטרה ב-2010. הוא נפטר בביתו בהמבורג ב-10 בנובמבר 2015, בגיל תשעים ושש, הקנצלר הגרמני שחי הכי הרבה זמן; 1,800 בני אדם השתתפו בהלוויה הממלכתית בכנסיית סנט מייקל, ביניהם אנגלה מרקל (Angela Merkel), קיסינג'ר וז'יסקר. נמל התעופה של המבורג נושא כעת את שמו, וכך גם אוניברסיטה. האירו שהוא עזר להפוך לאפשרי, וה-G7 שהוא כינס, עדיין נפגשים.