הלמוט קוהל: הפרובינציאל שאיחד את גרמניה
במהלך רוב הקריירה שלו, מעמדו הפוליטי של קוהל נחשב בשני יבשות כשל אדם איטי ומדבר באיטיות — ריינלנדר כבד עם מבטא פרובינציאלי, שאנשים חכמים יותר ציפו לראותו עוזב. אז נפתחה חומת ברלין, ותוך אחד-עשר חודשים הלמוט קוהל פירק מדינה, ספג שישה-עשר מיליון איש, שכנע את מוסקבה לאפשר לגרמניה המאוחדת להישאר בנאט"ו, ושכנע צרפת המבוהלת ובריטניה העוינת להסכים. הוא שלט במשך שש-עשרה שנים, יותר מכל קנצלר אחר בהיסטוריה של הרפובליקה הפדרלית, וסיים בחרפה על רקע מעטפות כסף.
הנער מלודוויגסהאפן
הוא נולד ב-3 באפריל 1930 בלודוויגסהאפן על הריין, למשפחה קתולית במעמד צנוע, ונפטר באותה עיר שמונים-ושבע שנים מאוחר יותר. המלחמה לקחה את אחיו, שנהרג בגיל שמונה-עשרה בעת שירות — אובדן שהטביע בקוהל אמונה לכל החיים, כמעט פיזית, שאירופה לעולם לא יכולה להיות מאורגנת למלחמה שוב.
הוא הצטרף למפלגת ה-CDU ב-1946, בגיל שש-עשרה, ומעולם לא השתייך לדבר אחר. הוא היה הראשון במשפחתו שלמד באוניברסיטה, וקיבל דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת היידלברג ב-1958 — הכשרה שהייתה חשובה יותר ממה שמבקריו הרשו לעצמם, מכיוון שהוא נהג לחשוב בעשורים בעוד יריביו חשבו במחזורי חדשות.
הפרובינציאל שלא נעלם
נבחר לפרלמנט של ריינלנד-פפאלץ ב-1959 כחבר הצעיר ביותר שלו, הוא הפך לשר-נשיא המדינה ב-1969 וכיהן בתפקיד עד 1976. יו"ר ה-CDU הארצי מ-1973, הוא הפסיד בניסיונו הראשון לקנצלרות ונזנח פעמים רבות על ידי יריבים מקושרים יותר במפלגתו. הוא האריך ימים יותר מכולם, מכיוון שכישרונו האמיתי לא היה נאום או מדיניות אלא האיסוף הסבלני של נאמנות אישית בארגון מפלגתי.
ב-1 באוקטובר 1982 הוא הפך לקנצלר ללא בחירות, כאשר ה-FDP עברה שותפים והבונדסטאג הדיח את הלמוט שמיד בהצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית. צופים זרים הניחו שמדובר בהפוגה. היא נמשכה שש-עשרה שנים.
עשרה נקודות, אחד-עשר חודשים
החומה נפתחה ב-9 בנובמבר 1989, ואף אחד — לא בון, לא וושינגטון, לא מוסקבה — לא היה לו תוכנית. קוהל הציג אחת תוך שלושה שבועות. תוכנית העשר נקודות שלו מנובמבר 1989 תיארה נתיב מקונפדרציה לאיחוד בזמן ששאר העולם עדיין החליט מה הוא חושב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שהתרחש אחר כך היה הריכוז הגדול ביותר של דיפלומטיה שמנהיג אירופאי כלשהו ניסה לאחר המלחמה. הוא היה צריך לשכנע את מיכאיל גורבצ'וב לקבל גרמניה מאוחדת בתוך נאט"ו — טענה שכל דוקטרינה אסטרטגית סובייטית מאז 1945 ראתה כבלתי נתפסת. הוא היה צריך להרגיע את מיטראן ולהתגבר על מרגרט תאצ'ר, שניהם מבהלים מהאפשרות של גרמניה שמונים מיליון במרכז אירופה. והוא היה צריך להחזיק יחד ממשל אמריקאי שהיה, בין כל הכוחות, היחיד שרצה את זה באופן פעיל. המחיר ששילם לפריז היה מטבעה של גרמניה: צרפת תקבל את האיחוד בתמורה לאינטגרציה אירופית עמוקה יותר, שפירושה שהמארק הגרמני יתפזר לכסף אירופי משותף. הוא קיבל את העסקה. האמנה של שתיים וארבע פתרה את השאלות החיצוניות, וב-3 באוקטובר 1990 גרמניה הייתה מדינה אחת שוב.
החשבון
הסדר הפנימי היה גס יותר ועלה לו. הוא המיר מארקים מזרח-גרמניים למארקים גרמניים ביחס של אחד-לאחד, שיעור שכלכלנים אזהרו שאינו ניתן להגנה, מכיוון שהוא שיער שכל משהו פחות יגרום למזרחים לנוע מערבה במספרים שישמידו את הבסיס הפוליטי של האיחוד. זו הייתה החלטה פוליטית שנקבעה נגד הכלכלה, והיא השאירה את מה שנותר מהתעשייה המזרח-גרמנית לא יכולה להתחרות.
הוא הבטיח שהמזרח יהפוך ל-blühende Landschaften — נופים פורחים — ושזה לא יעלה דבר למשלם המיסים המערבי. אף אחד מהם לא היה אמת. הערכות של חשבון האיחוד הסופי מגיעות לשניים או שלושה טריליון אירו, והטינה שבאה בעקבותיו עיצבה את הפוליטיקה הגרמנית לדור. קוהל ניצח בבחירות הכלל-גרמניות הראשונות בברקה ובילה את שאר העשור משלם על כך.
אירופה, והאירו
האיחוד היה אחד משני המטרות הגדולות שלו; הקישור של אירופה היה השני, והוא דחף אותם כפרויקט אחד. עם מיטראן הוא חיבר את אמנת מאסטריכט, שיצרה את האיחוד האירופי וקבעה את המסלול לכיוון איחוד מוניטרי. לוותר על המארק היה לא פופולרי מאוד בגרמניה והוא עשה זאת בכל מקרה, בטענה שגרמניה שקועה בלתי הפיכה באירופה היא הגרמניה היחידה ששכניה יכולים לחיות איתה. זו הייתה לוגיקת ה-Westbindung של אדנאואר, יישומה למדינה פי שניים גדולה יותר.
הנפילה והמעטפות
הוא הפסיד לגרהרד שרדר ב-1998, שש-עשרה שנים היו ארוכות מספיק. אז, ב-1999, הגיעה פרשת מימון המפלגה של ה-CDU: תרומות שלא דווחו, חשבונות סודיים, מנגנון של פרוניות פועל מתחת למפלגה שבנה. קוהל הודה שקיבל את הכסף וסירב, באופן מוחלט ועד סוף חייו, לגלות את התורמים — תוך כדי ציטוט של כבוד אישי שהציב את הקוד הפרטי שלו מעל חוקי גרמניה. זה הרס את מעמדו. פרוטג'ה שלו עצמו, אנגלה מרקל, קראה בפומבי לו ללכת; המאמר שהשיק את מנהיגותה היה מעשה פטריציד, וזה עבד.
השנים האחרונות היו קשות. אשתו הראשונה, הנלורה, מתה בהתאבדות ב-2001. הוא נישא למאיקה ריכטר ב-2008, בעת שאושפז, וחי בעיקר מחוץ לעין הציבור עד מותו ב-16 ביוני 2017.
למה קוראים להלמוט גאון
התיק מבוסס כמעט לחלוטין על אחד-עשר חודשים ב-1989 ו-1990, והוא חזק מספיק כדי לשאת את שאר הדברים. קוהל החזיק בתכונה שנדירה וקלה לטעות בה לטיפשות: הוא לא היה חכם בוויכוח, אבל שיפוטו האסטרטגי תחת אי-ודאות מרבית היה קרוב למושלם. בנובמבר 1989 כל האנליסטים הרציניים חשבו שהאיחוד הוא שאלה לעשור הבא או לזה שאחריו. קוהל הבין שהחלון נמדד בחודשים ושהוא ייסגר, והוא זז לפני שאחרים סיימו לחשוב. הוא זיהה בצורה נכונה את המחיר היחיד שיקנה את ההתנגדות — ויתור על המארק הגרמני לאירופה — ושילם אותו, למרות התנגדות בוחריו ובנקאיו. קריאה מדויקת של רגע היסטורי, בזמן אמת, ופעולה במהירות הנדרשת היא צורת אינטליגנטיות נפרדת, ו-1990 הוא אחד הדוגמאות הנקיות ביותר שלה בפוליטיקה המודרנית. שליטתו במנגנון המפלגה, שאפשרה לפרובינציאל אלמוני להאריך ימים מכל יריב, הייתה מרשימה בדרך קטנה יותר.
התיק הנגדי משמעותי וקבוע. הוא שיקר לאזרחיו על עלות האיחוד, והמרת המטבע ביחס של אחד-לאחד הייתה החלטה שהוא ידע שאינה ניתנת להגנה כלכלית כשקיבל אותה. הוא היה מנהל פנימי אדיש ששנותיו המאוחרות ייצרו מעט. מעל הכל, פרשת המימון חשפה שהאיש שהטיף את שלטון החוק ליבשה החזיק חשבונות סודיים, וכשנתפס, דירג את הבטחותיו האישיות מעל חוקי מדינתו. אנליסטים שעדיין מעריצים אותו קוראים לו אחד מהמנהיגים הגדולים ביותר של גרמניה ואחד מהפגומים ביותר. הוא לא היה מחשב, לא כלכלן ולא, לבסוף, כלל כנה. הוא פשוט ראה דבר אחד בבירור ומוקדם יותר מכולם, וזה התברר כדבר החשוב ביותר של מאה המאה שלו.
מורשת
גרמניה קברה אותו בטקס אירופי חסר תקדים של מדינה, טקס שתוכנן לאדם שהשתייך ליותר מארץ אחת. הרפובליקה הפדרלית שהעביר היא מאוחדת, המטבע האירופי שבו החליף את המארק מסתובב ברוב היבשת, והוויכוח על מה שהאיחוד עלה ומי שילם עליו עדיין מתנהל במדינות שהביא.