היינריך קווינקה: המחט שפתחה את מערכת העצבים
בשנת 1888, בקיל (Kiel), החדיר רופא גרמני מחט עדינה בין חוליות המותן השלישית והרביעית של ילד בן שתים-עשרה שגסס מהידרוצפלוס ושאב נוזל צלול. הילד נפטר בכל זאת, לאחר שישה ניסיונות. אך היינריך קווינקה זה עתה הפך את פנים מערכת העצבים האנושית לנגישים עבור רופא ליד מיטת החולה המחזיק לא יותר ממחט חלולה ודקרן. כל ניקור מותני שבוצע מאז – עבור דלקת קרום המוח, עבור דימום, עבור הרדמה, עבור טרשת נפוצה – נגזר מאותו הליך. יותר ממאה שנה לאחר מכן המחט הסטנדרטית עדיין נושאת את שמו.
משק מדע פרוסי
קווינקה נולד ב-26 באוגוסט 1842 בפרנקפורט על האודר (Frankfurt an der Oder), למשפחה שבה חקירה הייתה משלח היד הביתי. אביו, הרמן קווינקה, היה רופא בולט; אחיו המבוגר, גאורג הרמן קווינקה (Georg Hermann Quincke), הפך לפיזיקאי מכובד. רפואה ומעבדה לא היו קריאות מתחרות באותו בית אלא קריאה אחת, מה שעוזר להסביר קריירה שתשתרע על פני נוירולוגיה, קרדיולוגיה, דרמטולוגיה, גסטרואנטרולוגיה ומיקולוגיה ללא מאמץ נראה לעין.
הוא למד באוניברסיטת פרידריך וילהלם (Friedrich-Wilhelm-Universität) בברלין משנת 1858, עם תקופות בהיידלברג ובוירצבורג, וקיבל את הדוקטורט שלו ב-1863. מוריו מהווים רשימה של מדע גרמני במאה התשע-עשרה: רודולף וירכו (Rudolf Virchow), מייסד הפתולוגיה התאית; הרמן פון הלמהולץ (Hermann von Helmholtz), הפיזיקאי-פיזיולוג; ואלברט פון קליקר (Albert von Kölliker), ההיסטולוג. בשנת 1865 עבד בווינה עם הפיזיולוג ארנסט וילהלם פון בריקה (Ernst Wilhelm von Brücke).
ההתמחות הקלינית
ההכשרה שבאה לאחר מכן הייתה מעשית ללא רחם. בשנת 1866 הפך לעוזרו של המנתח רוברט פרדיננד וילמס (Robert Ferdinand Wilms) בבית החולים ביתניה בברלין, ולאחר מכן שירת כרופא עוזר בבית החולים שריטה (Charité) תחת פרידריך תיאודור פון פרריך (Friedrich Theodor von Frerichs), הסמכות הדומיננטית של התקופה במחלות כבד. הוא מונה לפרופסור לרפואה פנימית באוניברסיטת ברן בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19.
בשנת 1878 עבר לאוניברסיטת קיל, ונשאר שם שלושים שנה. קיל היא המקום שבו נעשתה העבודה. הוא כיהן כרקטור האוניברסיטה בשנת 1900 והפך לפרופסור אמריטוס בשנת 1908, בפורשו לפרנקפורט על המיין, שם מונה לפרופסור של כבוד באוניברסיטת גתה והמשיך להרצות עד מותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הניקור
הישגו המרכזי של קווינקה צמח משאלה פיזיולוגית ולא טיפולית. בעבודה עם כלבים, הוא חקר אם החללים התת-עכבישיים המוחיים והשדרתיים מתקשרים – האם הנוזל סביב המוח והנוזל סביב חוט השדרה היו מאגר רציף אחד. הם היו. המשמעות הקלינית הייתה מיידית ואדירה: ניתן היה להקל על הלחץ בתוך הגולגולת, ולדגום את תוכנה, מהטריטוריה הבטוחה בהרבה של הגב התחתון.
הוא ביצע את ההליך לראשונה על חולה בשנת 1888. המקרה השני שלו, ילד בן עשרים ואחד חודשים עם חשד לדלקת קרום המוח שחפתית, החלים לאחר שלושה ניקורים. הוא הציג את הטכניקה בפומבי ב-8 באפריל 1891 בקונגרס לרפואה פנימית בוויסבאדן, ופרסם באותה שנה את Die Lumbalpunction des Hydrocephalus (ניקור מותני של הידרוצפלוס), שבו פירט עשרה חולים – חמישה ילדים וחמישה מבוגרים. "הנוזל נשאב באמצעות מחט עדינה בין חוליות המותן השלישית והרביעית", הוא כתב, "בעזרת דקרן."
מה שהפך את המאמר למכונן לא היה הניקור לבדו אלא הפרוטוקול סביבו: מרווח בינחולייתי סטנדרטי לכניסה, מנומטריה באמצעות צינורות וחיבורי זכוכית למדידת לחץ, ניקוז טיפה אחר טיפה, ו–באופן מכריע – ההצעה שמראה הנוזל, תכולת החלבון, ספירת התאים והתוכן הבקטריאלי הם כשלעצמם אבחנתיים. הוא לא רק פתח חלל. הוא הפך אותו לדגימת מעבדה. בני דורו היו סקפטיים; שיטתו הפולשנית המינימלית, הניתנת לחזרה, הוכיחה את עצמה בכל זאת כעדיפה בבירור על החלופות הכירורגיות של הימים ההם.
קריירה של שמות גזורים
ניקור המותן היה מספיק כמורשת. זה בערך שליש מהתפוקה שלו. בשנת 1868, בגיל עשרים ושש, הוא תיאר את פעימת הנימים הנראית בבסיס הציפורן – הדופק של קווינקה – בדיוק אופייני: "עם כל פעימת לב, יש תנועה קדימה ואחורה של הגבול בין החלק האדום ללבן". נוכח בבריאות, הוא הופך בולט באי-ספיקה של אבי העורקים, ודורות של סטודנטים לרפואה למדו לחפש אותו.
בשנת 1871 הוא פרסם מקרה של מפרצת בעורק הכבד שנקרעה וגרמה לדימום לעץ המרה, בהגדירו את מה שהפך לטריאדת קווינקה: כאב ברביע הימני העליון, צהבת, ודימום במערכת העיכול העליונה. בשנת 1879, ב-Ulcus oesophagi ex digestione, הוא תיאר כיב בוושט שנגרם על ידי מיצי קיבה – מקדים את התיאור של מלורי-וייס בחמישים שנה. בשנת 1882 הוא אפיין בצקת חריפה מוגבלת, הנפיחויות הפתאומיות שאינן משאירות גומה בשפתיים, בעפעפיים, בפנים וברירית המעי הנקראות כיום באופן אוניברסלי בצקת קווינקה, וידועות לרפואה המודרנית כאנגיואדמה. בשנת 1886 הוא בודד את הפטרייה הגורמת ל-favus בעכברים, שאותה כינה "α-Pilz" ושנושאת את שמו כ-Trichophyton quinckeanum. בשנת 1893 הוא תיאר יתר לחץ דם תוך-גולגולתי אידיופתי תחת התווית "דלקת קרום המוח נסיובית".
לצד אלה הוא חקר פויקילוציטוזיס והמוליזה באנמיה ממארת, טען בעד חדירות כלי דם ולא מנגנונים כלייתיים בלבד בבצקת דלקתית של הכליות, חקר מחלת דקומפרסיה, וכתב במשותף טקסט מוקדם על ניתוחי ריאות, Grundriss der Lungenchirurgie (1903). אוניברסיטת גלזגו העניקה לו תואר דוקטור של כבוד למשפטים ביוני 1901.
מדוע היינריך נחשב לגאון
האיכות המוצגת אצל קווינקה היא סוג מסוים של דמיון קליני: היכולת להסתכל על גוף ולראות תא נגיש שבו כל השאר ראו אנטומיה מוצקה, ולאחר מכן לתכנן את המכשיר, את הפרוטוקול ואת המסגרת הפרשנית במהלך אחד. ניקור המותן אינו שיפור מצטבר. הוא המיר את מערכת העצבים המרכזית מקופסה סגורה, שניתן לגשת אליה רק על ידי המנתח או הפתולוג, למשהו שרופא יכול לדגום שוב ושוב ליד המיטה, והוא עשה זאת על ידי שאילת שאלה פיזיולוגית בסיסית בכלבים לפני שנגע בחולה. הרצף הזה – פיזיולוגיה תחילה, מכשיר שנית, מסגרת אבחנתית שלישית – הוא מה שמפריד תגלית מטריק.
למקרה הנגדי יש כוח אמיתי. קווינקה היה לעתים קרובות מסדר מערכתי ולא מגלה ראשוני: רוברט גרייבס (Robert Graves) תיאר "דלקת חולפת" בשנת 1843 וג'ון מילטון כתב על "אורטיקריה ענקית" בשנת 1876, שניהם הקדימו את האנגיואדמה שנושאת את שמו של קווינקה. מוסכמות שמות ברפואה הגרמנית של המאה התשע-עשרה תגמלו את מי שכתב את הדיווח הסמכותי ביותר, לא בהכרח את מי שראה זאת ראשון. המחט שלו, עם החיתוך החד שלה, הפיקה באופן מהימן כאב ראש לאחר ניקור דוראלי – פגם שמתכננים מאוחרים יותר תיקנו. והטריבונל הגבוה דחה אותו פעמיים: מועמד לפרס נובל ב-1909, הוא נדחה בנימוק שעברו שמונה-עשרה שנים מאז התגלית; הומלץ פה אחד ב-1918, הוא נדחה בגיל שבעים ושש כזקן מדי. אותו נימוק גילני עלה גם לז'וזף בבינסקי (Joseph Babinski) וברנהרד נאונין (Bernhard Naunyn). מאוחר יותר הדבר הוכחש – פייטון רוס (Peyton Rous) קיבל את הפרס בגיל שמונים ושבע בשנת 1966 על עבודה שפורסמה חמישים וחמש שנים קודם לכן – אך קווינקה כבר היה מת עד אז. פסק הדין ההוגן הוא שהוא היה צופה קליני מוכשר בצורה עילאית שתובנת ההליך הגדולה היחידה שלו לא הוערכה מספיק בחייו והייתה חיונית מאז.
מורשת
קווינקה נפטר ב-19 במאי 1922 בפרנקפורט על המיין, בגיל שבעים ותשע, כשהוא עדיין מרצה. האנדרטה שלו אינה פסל אלא שגרה: מחט קווינקה בכל מחלקה לרפואה דחופה, ניקור המותן שנשאר הדרך המהירה ביותר לאבחן דלקת קרום המוח חיידקית, הנפיחות שכל אלרגולוג עדיין מכנה בצקת קווינקה. מעטים הרופאים שהותירו אחריהם כל כך הרבה שמות גזורים; כמעט אף אחד לא הותיר כזה שמשתמשים בו, איפשהו בעולם, כל כמה דקות.