היינריך פאולוס: האיש שהסביר את הנסים בדרכים טבעיות
בשנת 1771 איבד כומר לותרני בווירטמברג את משרתו בשל עיסוקיו ברוחות. בנו היה בן עשר. שישים שנה לאחר מכן, אותו בן, שהיה אז חוקר המקרא הידוע לשמצה ביותר בגרמניה, פרסם את חיי ישו שבהם לא הורשה אף אירוע על-טבעי להישאר כפי שהוא – ההליכה על המים הפכה להליכה לאורך קו החוף, האכלת חמשת אלפים איש הפכה להמון שחולק את ארוחתו, והתחייה הפכה לאדם שמעולם לא מת באמת. קשה לחשוב על הפרכה יסודית יותר לדרכו של אב מאשר זו.
טיבינגן, והדרך הארוכה מסביב
היינריך אברהרד גוטלוב פאולוס (Heinrich Eberhard Gottlob Paulus) נולד בלאונברג שליד שטוטגרט ב-1 בספטמבר 1761. הוא תכנן ללמוד רפואה. הפייטיזם תפס אותו במקום זאת, והוא פנה לתאולוגיה, נכנס לסמינר בטיבינגן וקיבל תואר שני בפילוסופיה ב-1781 ותואר שני בתאולוגיה ב-1784.
לאחר מכן, באופן יוצא דופן לאקדמאי גרמני בתקופה ההיא, הוא עבר ממקום למקום. הוא לימד בבתי ספר גרמניים במשך שלוש שנים, טייל בפרנקוניה ובסקסוניה, למד שפות מזרחיות בגטינגן, והמשיך לאנגליה, להולנד, ללונדון ולפריז כדי לעבוד באוספים שלהן. למסלול הטיולים יש חשיבות: הרציונליזם של פאולוס לא היה ספקנות של כורסה, אלא פרי עבודתו של פילולוג שבילה שנים בטיפול בכתבי יד בכמה מדינות וגיבש דעות לגבי מהם טקסטים וכיצד הם נכתבים.
ינה
בשנת 1789 מונה לפרופסור לשפות מזרחיות בינה, ובשנת 1793 עבר לקתדרה לתאולוגיה אקזגטית (פרשנית). ינה הייתה באותן שנים האוניברסיטה התוססת ביותר באירופה, ופאולוס היה במרכזה, בקשר עם שילר וגתה. הוא נשאר שם עד 1803, ולאחר מכן החל עשור של נדודים בין משרות בפרוסיה ובבוואריה – וירצבורג ב-1803, ולאחר מכן במברג, נירנברג ואנסבך – לפני שהשתקע בהיידלברג ב-1811 כפרופסור לאקזגזה ולהיסטוריה כנסייתית. הוא החזיק בקתדרה זו עד 1844 ונשאר בעיר עד מותו.
עובדות מול פרשנות
השיטה שלו נשענת על הבחנה אחת, והיא חדה מאוד. בכל נרטיב של הבשורה, טען פאולוס, יש להפריד בין מה שהכותב מדווח שקרה לבין הפרשנות של הכותב עצמו למה שזה אומר. עד הראייה ראה משהו. האוונגליסט, שפעל בתוך תפיסת עולם שהניחה התערבות אלוהית, הסביר זאת באופן על-טבעי. האירוע מהימן; ההסבר הוא פרשנות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מכאן נובע הכול. פאולוס ניגש לכתבי הקודש, כפי שסוכם באחת מסקירות המאה ה-19, "מתוך שכנוע עמוק שכל מה שמוצג בהם כעל-טבעי הוא רק טבעי או אגדתי" – ומשימתו הפכה לשחזור האירוע הטבעי שמתחת למעטפת הניסית. הוא הציג זאת באריכות בפירוש פילולוגי, ביקורתי והיסטורי בן ארבעה כרכים על הברית החדשה שפורסם בין 1800 ל-1804, ושוב ב-Exegetisches Handbuch (מדריך אקזגטי) על הבשורות בשנים 1830–1833, שאותו החשיב לתרומתו העיקרית לפרשנות האמתית של נרטיבי הבשורות.
ההסברים
התוצאות הפכו אותו למפורסם, ולבסוף, למגוחך. ישו ההולך על המים היה ישו ההולך במים הרדודים, או לאורך החוף, ונתפס בטעות על ידי אנשים מבוהלים בסירה. האכלת חמשת אלפים איש הייתה קהל שראה מעט מזון מוצע, הפיק וחילק באופן ספונטני את המזון שלו – נס של נדיבות שנחשב בטעות לנס של הכפלה.
המשמעותי מכולם היה הדיווח שלו על התחייה. פאולוס היה החוקר הראשון שקידם את מה שנודע כתיאוריית העילפון: שישו לא מת על הצלב אלא איבד את הכרתו, הורד ממנו כשהוא חי, והתעורר בקור של הקבר. הוא טען זאת ב-Das Leben Jesu als Grundlage einer reinen Geschichte des Urchristentums (חיי ישו כבסיס להיסטוריה טהורה של הנצרות הקדומה) – שפורסם ב-1828. מה שלא יאמר על תיאוריית העילפון, היא מעולם לא נעלמה; היא מוחזרה על ידי כל דור מאז, בדרך כלל על ידי אנשים שמעולם לא שמעו על פאולוס.
היידלברג
הוא לא היה נודניק שולי אלא כוח בחיים האקדמיים בגרמניה. בשנת 1816 הוא מילא תפקיד מכריע בהבאתו של הגל להיידלברג – מעשה מפתיע עבור אקזגט רציונליסט, בהתחשב בכך שהפילוסופיה של הגל הצביעה לכיוון שונה לחלוטין משלו.
הרקורד שלו אינו מעורר כבוד באופן אחיד. פאולוס כתב בעד התבוללות יהודים בתרבות הגרמנית, והפיק חוברת שטענה שיהודים התובעים שוויון פוליטי תוך שמירה על זהות דתית נפרדת מהווים בעיה עבור מדינות לא-יהודיות. זו הייתה עמדה שהתנתה את האמנציפציה בהיעלמות השונות היהודית, והיא עומדת בסתירה לליברליזם של שאר עבודתו.
מדוע היינריך מכונה גאון
הטענה נשענת על תובנה מתודולוגית אחת, שיושמה בעקביות הקרובה לפנאטיות. פאולוס ראה, וקבע בבירור, שמקור נרטיבי מכיל שתי שכבות שניתנות להפרדה – אירוע מדווח ופרשנות מחבר – וכי ביקורת היסטורית חייבת להפריד ביניהן. ההבחנה הזו כל כך בסיסית כיום לחקר טקסטים עתיקים עד שהמקור שלה אינו גלוי לעין, מה שבדרך כלל הוא הסימן לתרומה אמיתית. היו לו הכלים הפילולוגיים לדחוף אותה, לאחר שעבד על שפות מזרחיות בגטינגן ובאוספי כתבי יד בארבע מדינות, והיה לו האומץ לפרסם את התוצאות בגרמניה שבה הן עלו לו בהרבה רצון טוב. בני דורו זקפו לזכותו את הפצת, כפי שניסחה זאת אנציקלופדיה עוינת, "זיהום הדעות הניאולוגיות" בקרב גרמנים משכילים – האשמה שמודה בהיקף השפעתו.
טענת הנגד חמורה, והיא פסק הדין המקובל. ההסברים האישיים של פאולוס הם לעתים קרובות אבסורדיים, והאבסורד שלהם שיטתי ולא מקרי: לאחר ששלל את העל-טבעי מראש, הוא נאלץ לספק הסבר טבעי לכל פרק, לא משנה כמה הוא מאולץ, וכך יצר בשורה שבה התלמידים מפרשים תמיד באופן שגוי אירועים רגילים לחלוטין. הוא שמר על המהימנות ההיסטורית של הנרטיבים תוך השלכת משמעותם, מה שלא סיפק אף אחד. דויד פרידריך שטראוס הרס את כל הגישה במהלך חייו של פאולוס בכך שהצביע על החלופה הברורה – שסיפורים אלה הם מיתוס, לא עובדות שדווחו בצורה שגויה – והאקזגזה הרציונליסטית לא התאוששה מעולם. פאולוס היה חוקר מרשים עם רעיון טוב אחד ויישום קשיח באופן קטלני שלו. המילה המתאימה היא לא גאון אלא אומץ.
מורשת
הוא מת בהיידלברג ב-10 באוגוסט 1851, בגיל שמונים ותשע, לאחר שהאריך ימים יותר מבית הספר למחשבה שלו. התיאוריה המיתית של שטראוס כבר החליפה אותה בזמן שפאולוס עוד היה חי ועדיין הרצה – גורל עגום במיוחד לחוקר, לצפות בשיטתו הופכת לפריט היסטורי מתוך קתדרה בה החזיק במשך שלושים ושלוש שנים.
ובכל זאת, החיפוש אחר ישו ההיסטורי ששלט במאה השנים הבאות אינו דמיוני בלעדיו. פאולוס היה הראשון שכתב את חיי ישו כאילו היה אדם בנוף ולא דמות בקרדו – לשאול מה באמת קרה על האגם ההוא, בהמון ההוא, בקבר ההוא. הוא טעה כמעט בכל תשובה. הוא קבע את השאלה.