הארי ס. טרומן: המחליף שניהל את העולם
בערב ה-12 באפריל 1945, הודיעה אלינור רוזוולט לסגן הנשיא שבעלה הלך לעולמו. טרומן שאל אם יש משהו שיוכל לעשות עבורה. "האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות עבורך?" השיבה. "כי אתה זה שנמצא בצרות עכשיו." הוא הושבע לתפקידו בשעה 19:09. הוא כיהן כסגן נשיא במשך שמונים ושניים ימים, בקושי דיבר עם רוזוולט, ולא עודכן על כך שארצות הברית בונה פצצה אטומית.
כישלון ממיזורי
הוא נולד ב-8 במאי 1884 בלאמר, מיזורי, לג'ון אנדרסון טרומן, חקלאי וסוחר בקר, ולמרתה אלן יאנג. האות האמצעית בשמו לא סימלה דבר, או ליתר דיוק סימלה שני אנשים בו-זמנית – סביו אנדרסון שיפ טרומן וסולומון יאנג – והמשפחה סירבה לבחור. הוא גדל באינדפנדנס, למד לנגן בפסנתר מגיל שבע והפך לנגן מיומן. הוא סיים את בית הספר התיכון באינדפנדנס ב-1901, למד זמן קצר במכללה למנהל עסקים, ולאחר מכן עבד כשומר זמן ברכבת, פקיד בנק וחקלאי. הוא מעולם לא סיים תואר אוניברסיטאי, ובמשך רוב ארבעים שנותיו הראשונות נראה כאדם שלא יגיע להישגים מיוחדים.
סוללה D
הוא שירת במשמר הלאומי של מיזורי בין 1905 ל-1911, הגיע לדרגת רב-טוראי, והתגייס מחדש כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917. הוא הוסמך כסגן משנה ולאחר מכן כסרן, קיבל את הפיקוד על סוללה D של רגימנט הארטילריה ה-129, דיוויזיה 35, והוביל אותה בצרפת. בקרב מז-ארגון בספטמבר 1918 הוא ירה על סוללות גרמניות מעבר לגזרתו, ובכך ככל הנראה הציל יחידות שכנות מהשמדה. סוללה D לא ספגה אבדות תחת פיקודו. הוא שוחרר בדרגת סרן ב-6 במאי 1919, ואנשי הסוללה נותרו נאמנים לו עד סוף ימיו.
איש המנגנון
הוא נשא את בס וואלאס לאישה ב-28 ביוני 1919 ופתח חנות גלנטריה בקנזס סיטי עם חברו מהצבא אדי ג'ייקובסון. המיתון של 1921 הרס את העסק, והוא המשיך לשלם את חובותיו עד 1935. הפוליטיקה הגיעה דרך המנגנון של טום פנדרגאסט בקנזס סיטי, שמינה אותו לשופט בבית המשפט של מחוז ג'קסון ב-1923, הדיח אותו בשנה רפובליקנית, והחזיר אותו כשופט נשיא ב-1927, שם ריכז את "תוכנית עשר השנים" לעבודות ציבוריות. המנגנון שלח אותו לסנאט ב-1934, והקשר הזה ליווה אותו. הוא השיב על כך בעבודה: "ועדת טרומן", שבראשה עמד מ-1940 עד 1944, צדה בזבוזים ורווחים מופרזים בחוזי מלחמה וזכתה לקרדיט על חיסכון של כחמישה-עשר מיליארד דולר. זה הפך אותו למכובד מספיק עבור המועמדות ב-1944.
הפצצה
הוא למד על קיומו של פרויקט מנהטן רק לאחר שהפך לנשיא. בפוטסדאם באותו קיץ הוא הציג, יחד עם בעלות הברית, דרישה לכניעה יפנית; כאשר זו סורבה, הוא אישר את השימוש בנשק אטומי על הירושימה ונגסאקי. הוא מעולם לא היסס בפומבי, והציג את הבחירה מאז ואילך ככזו שנעשתה "כדי לסיים את המלחמה במהירות ולהציל חיים רבים – יפנים כמו גם אמריקאים." זה נותר השימוש היחיד בנשק גרעיני במלחמה, והוא הוזמן על ידי אדם שארבעה חודשים קודם לכן לא ידע שהם נבנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בלימה
מה שבא לאחר מכן היה פרץ משמעותי ביותר של בניית מוסדות במדיניות החוץ האמריקאית. "דוקטרינת טרומן" מ-1947 התחייבה שארצות הברית תתנגד להתפשטות הסובייטית; "תוכנית מרשל" שיקמה את מערב אירופה; "חוק הביטחון הלאומי" מ-1947 ארגן מחדש את הצבא ויצר את סוכנות הביון המרכזית (CIA); נאט"ו הוקמה ב-1949. כאשר הסובייטים הטילו מצור על מערב ברלין, טרומן סיפק לעיר אספקה בדרך האוויר מיוני 1948 עד מאי 1949 במקום לנטוש אותה או לפרוץ פנימה בכוח. ב-14 במאי 1948 הוא הכיר במדינת ישראל אחת-עשרה דקות לאחר הכרזת העצמאות שלה, בניגוד לעמדתו של מזכיר המדינה שלו, ג'ורג' מרשל.
תשע שמונים ואחת ומסע הרכבת
הוא הקים את "הוועדה הנשיאותית לזכויות האזרח" ב-1946, הפך לנשיא הראשון שנאם בפני ה-NAACP – באנדרטת לינקולן, ב-29 ביוני 1947 – ושלח לקונגרס תוכנית בת עשר נקודות לזכויות האזרח בפברואר 1948. הקונגרס לא פעל. לכן, ב-26 ביולי 1948, הוא חתם על צו נשיאותי 9981, המחייב שוויון יחס בכוחות המזוינים, לצד צו נשיאותי 9980 האוסר על אפליה בהעסקה פדרלית. השירותים התנגדו: מזכיר הצבא קנת רויאל השיב בדצמבר 1948 בהצעה לאינטגרציה "ניסיונית" בלבד, וועדת פאהי עבדה עד 1950 כדי להשיג ציות לפני פרסום הדו"ח שלה, חופש לשרת.
הוא עשה זאת בשנת בחירות, בידיעה שזה יפלג את מפלגתו. ואז הוא התמודד בכל זאת. עם תמיכה של 36 אחוזים באותו אביב, הוא תקף את "הקונגרס שלא עושה כלום", עבר 21,928 מיילים ברכבת על סיפון ה-פרדיננד מגלן, והביס את תומאס דיואי ב-303 קולות אלקטורליים מול 189, בזמן שה-שיקגו טריביון כבר הדפיס את הכותרת "דיואי מביס את טרומן".
קוריאה והקריסה
הקדנציה השנייה עברה רע. ברית המועצות ניסתה פצצה אטומית באוגוסט 1949; ב-31 בינואר 1950 הוא אישר את פצצת המימן. כאשר צפון קוריאה פלשה לדרום ב-25 ביוני 1950, הוא התחייב לכוחות אמריקאים דרך האומות המאוחדות מבלי לבקש מהקונגרס הכרזת מלחמה. ב-1951 הוא פיטר את דאגלס מקארתור, החייל הפופולרי ביותר באמריקה, בגין אי-ציות. ה-"Fair Deal" שלו – ביטוח בריאות לאומי, ביטול חוק טאפט-הארטלי – רוקן מתוכן על ידי הקונגרס, שהעביר את חוק הדיור של 1949 ומעט מאוד מעבר לכך. הוא עזב את תפקידו ב-1953 כשפופולריות שלו בהריסות.
מדוע הארי מכונה גאון
אף אדם רציני לא מכנה את טרומן מבריק, והוא עצמו לא טען זאת. לא היה לו תואר, הוא נכשל בעסקים, חב את הקריירה שלו למנגנון עירוני מושחת, והגיע לנשיאות ללא ידע על הסוד החשוב ביותר שהחזיקה ממשלתו. אם גאונות פירושה מקוריות אינטלקטואלית, המילה אינה חלה עליו והמקורות אינם מצביעים על איש שהחיל אותה עליו ברצינות.
מה שהיה לו במקום זאת היה כשירות ספציפית ונדירה יותר: היכולת להחליט, במהירות ובאופן בלתי הפיך, בשאלות שבהן המידע היה חסר והמחיר של טעות היה קטסטרופלי – ואז לספוג את ההשלכות מבלי למצמץ או לפתוח את השאלה מחדש. הכרה בישראל בניגוד לעמדתו של מרשל, הטסת אספקה לברלין במקום נסיגה או לחימה, ביטול ההפרדה הגזעית בכוחות המזוינים בצו נשיאותי בשנת בחירות כי הקונגרס לעולם לא היה עושה זאת, פיטורי מקארתור כדי לקבוע שגנרלים אינם קובעים מדיניות חוץ: כל אלו הם אותו מעשה, שבוצע בתנאים שונים. כל אחד מהם היה שנוי במחלוקת בתוך הממשל שלו ואף אחד מהם לא היה בטוח פוליטית.
טיעון הנגד הוא אמיתי וכבד. הוא הורה על התקיפות הגרעיניות היחידות בהיסטוריה ומעולם לא הרשה לעצמו ספק לגביהן. הנהגת הצבא שלו עיכבה את צו ביטול ההפרדה במשך שנים. התוכנית המקומית שלו נכשלה ברובה, והוא עזב את תפקידו כשהוא דחוי. פסק הדין הכנה הוא שהגאונות שלו הייתה של שיקול דעת ועצבים ולא של אינטלקט – הבחנה שראוי לשמור עליה, כי היא זו שהתיעוד שלו עצמו מתעקש עליה.
מורשת
הוא בחר שלא להתמודד שוב ב-1952, חזר לביתו באינדפנדנס, בנה ספרייה וכתב את זיכרונותיו, וחי עד ה-26 בדצמבר 1972, זמן רב מספיק כדי לראות את ההערכה מחדש מתחילה. היסטוריונים מציבים אותו כיום בעקביות ברבעון הראשון של נשיאי ארצות הברית, והארכיטקטורה שהרכיב בין 1947 ל-1949 – בלימה, תוכנית מרשל, ה-CIA, נאט"ו – ארגנה את המדיניות המערבית במשך ארבעה עשורים לאחר שעזב. המחליף התברר כמי שכתב את רוב המערכה השנייה.