הרולד פינטר: אמן השתיקה הטעונה
חולה מכדי לנסוע לסטוקהולם לקבל את פרס נובל לספרות לשנת 2005, הרולד פינטר שלח במקום זאת נאום מוקלט שהפך לאחד הנאומים הזועמים בתולדות הפרס — הוא כינה את הפלישה לעיראק "מעשה של שודדים, מעשה של טרור מדינתי בוטה" והאשים את ממשלתו שלו בכניעה פחדנית לוושינגטון. האיש שבילה חמישה עשורים בכך שגרם לקהל להתכווץ ממה שהדמויות הותירו ללא אמירה על הבמה, בילה את הופעתו הציבורית הגדולה האחרונה באמירה, בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים, בדיוק את מה שחשב.
ילדות יהודית בהאקני
הרולד פינטר נולד ב-10 באוקטובר 1930, בהאקני, שבאיסט אנד של לונדון, בן לחייט יהודי שמשפחתו נמלטה מרדיפות במזרח אירופה. הוא חווה אנטישמיות באופן ישיר כילד, חוויה שייחס מאוחר יותר כחלק ממה שדחף אותו לעבר הדרמה, ופונה מלונדון בגיל תשע במהלך הבליץ, וחזר בגיל שתים-עשרה; זיכרון ההפצצות בזמן המלחמה, אמר, "מעולם לא איבד את אחיזתו בו". בבית הספר האקני גראמר, מורה בשם ג'וזף ברילי ליהק אותו לתפקידים שייקספיריים שהציתו את שאיפותיו התיאטרליות, והוא המשיך ללמוד באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה ובבית הספר המרכזי לנאום ודרמה לפני שבילה מספר שנים כשחקן עובד, בסיבוב הופעות באירלנד תחת שם הבמה דייוויד בארון עם להקת הרפרטואר של אניו מקמאסטר.
החדר, והולדת ה"פינטרסקי"
הופעת הבכורה של פינטר כמחזאי, "החדר" (The Room), הגיעה ב-1957, ויצירת המופת המוקדמת שלו "מסיבת יום הולדת" (The Birthday Party) נכשלה בתחילה בהרצה הראשונה שלה לפני שהפכה לאחד המחזות המועלים ביותר ברפרטואר הבריטי המודרני. במהלך העשורים הבאים הוא הפיק את "הדייר" (The Caretaker, 1959), "השיבה הביתה" (The Homecoming, 1964), "שטח הפקר" (No Man's Land, 1974), ו-"אפר לאפר" (Ashes to Ashes, 1996), בין רבים אחרים, תוך פיתוח סגנון כה מובחן שהוא יצר תואר משלו: "פינטרסקי" (Pinteresque). מחזותיו הפשיטו את הדרמה עד ליסודותיה החשופים ביותר — חדר סגור יחיד, דיאלוג שדעך או הסתובב בלי להיפתר — והשתמשו במתח של שיחה רגילה, ולא באלימות גלויה, כדי להעביר איום, מצב שמבקרים כינו "קומדיה של איום". ה"שתיקה של פינטר" המפורסמת, שתיקה טעונה באיום לא מדובר, הפכה לחתימה מזוהה כמו כל שורה שכתב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תסריטאי ומתנגד פוליטי
מעבר לבמה, פינטר כתב תסריטים לסרטים עטורי שבחים כולל "המשרת" (1963) ו-"המקשר" (1971), תוך הרחבת המוניטין שלו לדיאלוג מתוח ואליפטי לקולנוע. המצפון הפוליטי שלו היה עמוק ומוקדם עוד יותר מקריירת הכתיבה שלו: ב-1948, בגיל שמונה-עשרה, הוא נרשם כסרבן מצפון במקום לבצע שירות לאומי, עמדה שסיכנה אותו במאסר. מתחילת שנות ה-70 ואילך הוא הפך לפעיל זכויות אדם קולני יותר ויותר, כשהוא מתנגד להפצת נשק גרעיני, צנזורה ודיכוי פוליטי בכל מקום שבו מצא אותם, עמדות שהפכו אותו לנוכחות תכופה ולעיתים שנויה במחלוקת בחיים הציבוריים הבריטיים הרבה מעבר לתיאטרון.
הרצאת נובל ככתב אישום
לאחר שזכה בפרס נובל לספרות ב-2005, פינטר היה חולה מדי מסרטן כדי לנסוע לסטוקהולם ובמקום זאת נשא את הרצאת הקבלה שלו, "אמנות, אמת ופוליטיקה", בווידאו. זה היה פחות הרהור ספרותי ויותר כתב אישום פוליטי: הוא קטלג עשורים של תמיכה אמריקאית בדיקטטורות ימניות — מניקרגואה של סומוזה ועד צ'ילה של פינושה, גואטמלה ואינדונזיה של סוהארטו — בטענה שארצות הברית ערערה באופן שיטתי תנועות דמוקרטיות בחו"ל תוך שהיא מציגה את עצמה ככוח לטובה, והוא גינה את ההזנה בכפייה של שובתי רעב בגואנטנמו כעינויים ואת עמדת בריטניה כלפי וושינגטון ככניעה. הנאום חילק את הדעות בחדות, כאשר כמה מבקרים כינו אותו אבן דרך אמיצה לחיים של התנגדות עקרונית ואחרים טענו שפרס ספרותי נחטף עבור נאום פוליטי שחרג מהראיות שלו.
נישואים, משחק וכיבודים
פינטר נישא לשחקנית ויוויאן מרצ'נט ב-1956; הנישואים נמשכו עד 1980, אז עזב אותה עבור ההיסטוריונית והסופרת ליידי אנטוניה פרייזר, לה נישא ונשאר איתה לשארית חייו. הוא מעולם לא עזב לחלוטין את המשחק, בנקודה מסוימת נכנס לתפקיד מיק בהרצה הראשונה של "הדייר" ונתן את הופעתו הבימתית האחרונה, ב-2006, ב-"קראפ האחרון" של בקט ברויאל קורט. הוא גם ביים הן את עבודותיו שלו והן מחזות של אחרים, כולל "באטלי" של סיימון גריי, והמשיך לכתוב לקולנוע בשנותיו המאוחרות, בעיבוד "אהובת הקצין הצרפתי" ב-1981 וכתיבת תסריט לחידוש של "משחקי בילוש" (Sleuth) ב-2007. בריטניה הציעה לו תואר אבירות, אותו דחה, אם כי קיבל את אות עמית הכבוד (Companion of Honour), אחד העיטורים האזרחיים הגבוהים במדינה, ב-2002 — אותה שנה שבה אובחן עם הסרטן שבסופו של דבר הרג אותו.
מדוע הרולד מכונה גאון
הטענה לגאונות של פינטר בנויה על טכניקה תיאטרלית מקורית באמת: הוא זיהה שמה שדמויות מסתירות, והשתיקות בין מה שהן אומרות, יכולים לשאת מתח דרמטי רב יותר מכל עימות מפורש, והוא בנה סגנון שלם וניתן לזיהוי — "פינטרסקי" — מתוך התובנה הזו, משפיע מספיק כדי להפוך לתואר, כלי הוראה וציטוט נובל בבת אחת. זהו טיעון למקוריות צורנית ומבנית בכתיבה דרמטית, נפרד וניתן לטעון שנדיר יותר מסתם מיומנות בעלילה או בדמות. טיעון הנגד הכנה הוא כפול: כמה מבקרים מצאו את הטכניקה, ברגע שהתבססה, חוזרת על עצמה לאורך הקריירה המאוחרת שלו, מנייריזם ולא תובנה מתחדשת; והרצאת הנובל שלו, על כל התשוקה שבה, זכתה לביקורת אפילו מצד קוראים אוהדים כפולמוס חד-צדדי ולא כסוג הטיעון המורכב שהמחזות הטובים ביותר שלו השיגו באמצעות דו-משמעות — רגע שבו בהירות הכעס של האמן גברה על העדינות שהפכה אותו לגאון של הבמה מלכתחילה.
מורשת
הרולד פינטר מת בערב חג המולד, 24 בדצמבר 2008, בגיל שבעים ושמונה, לאחר מאבק ארוך בסרטן. הוא הותיר אחריו גוף עבודה דרמטי כה משפיע עד ששם משפחתו נכנס לשפה האנגלית כתואר לסוג מסוים של פחד שקט, פילמוגרפיה של עיבודים קולנועיים מתוחים, והרצאת נובל שעדיין מצוטטת, מוערכת ושנויה במחלוקת במידה שווה, כאחת ההצהרות הפוליטיות העימותיות ביותר שנשאו אי פעם מהבמה ההיא.