האנס צימר: מעצב הסאונד ששינה את פני הפסקול הקולנועי
האנס צימר מעולם לא הגיע לשליטה בנגינה בפסנתר בילדותו — הוא תיעב את השיעורים ונטש את הלימודים הפורמליים כמעט לחלוטין — ובכל זאת הוא הפך למלחין שאליו מתקשרים אולפני הסרטים כאשר נדרשת מוזיקה שתורגש ככוח פיזי ולא רק כליווי. הפסקולים שלו לסרטים "התחלה" (Inception), "בין כוכבים" (Interstellar) ו-"חולית" (Dune) אינם מסתתרים בעדינות מאחורי התמונה; הם לוחצים על חזהו של הקהל. האפקט הזה, מכוון ומכני לא פחות מאשר מלודי, הוא כל שיטת העבודה של צימר.
ילדות בין פרנקפורט לפנימייה
צימר נולד ב-12 בספטמבר 1957 בפרנקפורט, גרמניה המערבית, וגדל בקניגשטיין-פאלקנשטיין הסמוכה, שם לימד את עצמו פסנתר באופן בלתי פורמלי ולא דרך ההכשרה הקלאסית שסלד ממנה. אביו, מהנדס וממציא, הלך לעולמו במהלך ילדותו של צימר; אמו נמלטה מגרמניה הנאצית לבריטניה בשנת 1939, היסטוריה משפחתית שהוא קשר למסלול הנדודים חסר המנוחה שלו דרך פנימיות — תחילה ב-"אקול ד'הומניטה" (Ecole d'Humanité) בשווייץ, ולאחר מכן ב-"הארטווד האוס" (Hurtwood House) באנגליה, לשם הגיע כנער. המטען המעצב לא הגיע מחדר הלימוד אלא מבית הקולנוע: הפסקול של אניו מוריקונה (Ennio Morricone) ל-"היו זמנים במערב" שכנע אותו, עוד בהיותו צעיר, שהוא רוצה לכתוב מוזיקה לסרטים.
סינתיסייזרים, ניו וייב וג'ינגלים לפרסומות
עבודתו המקצועית הראשונה של צימר לא הייתה קשורה כלל לתזמורות. בשנות ה-70 הוא ניגן בקלידים ובסינתיסייזרים עם להקת "קרקטואה" (Krakatoa), לאחר מכן עבד עם להקת הניו וייב "הבאגלז" (The Buggles) — הוא מופיע בווידאו קליפ של "Video Killed the Radio Star" — ושימש כנגן סינתיסייזר בהרכב של הלהקה האיטלקית "קריסמה" (Krisma). לאורך שנות ה-80 הוא שיתף פעולה עם המלחין סטנלי מאיירס (Stanley Myers), היה שותף להקמת אולפני ההקלטות "לילי יארד" (Lillie Yard), והתפרנס מכתיבת ג'ינגלים לפרסומות עבור חברת "אייר-אדל אסוסיאייטס" (Air-Edel Associates) בלונדון. פסקול הסרט העצמאי הראשון שלו, לסרט שנשכח כמעט לחלוטין בשם "Terminal Exposure", הגיע ב-1987 — עבודה חסרת ייחוד שלא רמזה על מה שעתיד לבוא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"איש הגשם" והפנייה להוליווד
הפריצה הגיעה כמעט במקרה: אשתו של הבמאי בארי לוינסון (Barry Levinson) שמעה את הפסקול של צימר לסרט "עולם נפרד" (A World Apart) והביאה אותו להלחין את "איש הגשם" (Rain Man) ב-1988. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, וצימר קיבל את מועמדותו הראשונה לפרס האוסקר, מה שהזניק אותו תוך שנים ספורות מכותב ג'ינגלים בלונדון למלחין מבוקש בהוליווד. הפריצה האמיתית הגיעה עם "מלך האריות" (The Lion King) ב-1994, עבורו נסע לאפריקה כדי להקליט מקהלות ותופים מקומיים ושזר אותם בתוך מסגרת סימפונית — התוצאה זכתה בפרס האוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר, בפרס גלובוס הזהב ובשני פרסי גראמי, וביססה את התבנית שצימר חזר אליה לאורך שלושה עשורים: התייחסות לתזמורת כאל חומר גלם שיש לשלב עם אלקטרוניקה וצלילים שהוקלטו בשטח, ולא כאל מסורת קבועה ובלתי ניתנת לשינוי.
בניית אימפריית סאונד
במקום לעבוד כמלחין בודד, צימר בנה מוסד. הוא הפך לראש מחלקת מוזיקת הסרטים באולפני "דרימוורקס" (DreamWorks Pictures) ו-"דרימוורקס אנימציה" (DreamWorks Animation) והקים את "רימוט קונטרול פרודקשנס" (Remote Control Productions) — במקור "מדיה וונצ'רס" (Media Ventures) — אולפן בסנטה מוניקה שמתפקד פחות כסטודיו של מלחין אחד ויותר כבית מלאכה, המכשיר ומעסיק צוות מתחלף של משתפי פעולה, בהם לורן באלף (Lorne Balfe), ליסה ג'רארד (Lisa Gerrard) ובנג'מין וולפיש (Benjamin Wallfisch). הוא ציין במפורש שקרדיט בלעדי חשוב לו פחות מהתוצאה הקולקטיבית, פילוסופיה שעומדת בניגוד למיתוס גאון המוזיקה הקולנועית הבודד, גם כשהיא הניבה כמה מהפסקולים המוכרים ביותר של התקופה: "גלדיאטור" (Gladiator), "בלאק הוק דאון" (Black Hawk Down), "הסמוראי האחרון" (The Last Samurai), סדרת "שודדי הקאריביים" (Pirates of the Caribbean), והחשוב מכולם, שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי כריסטופר נולאן (Christopher Nolan) על טרילוגיית "האביר האפל" (The Dark Knight), "התחלה" (Inception), "בין כוכבים" (Interstellar) ו-"דנקרק" (Dunkirk). עבור "חולית" (Dune) ב-2021, הוא אמר למראיינים שהוא רוצה "להמציא כלים וצלילים שמעולם לא שמעתם" במקום לחזור על עבודתו הקודמת, וביסס את זהות הפסקול סביב נוכחות קולית נשית חוזרת שעוקבת אחר השפעתן של דמויות כמו ליידי ג'סיקה גם בסצנות שבהן היא אינה מופיעה — פסקול שהעניק לו את פרס האוסקר השני שלו.
מלאכת מחשבת מעל נוסחאות
אינסטינקט ההלחנה המנחה של צימר, לפי תיאורו שלו, הוא ריסון המכוון לדמויות ולא לראוותנות: "אל תהיה גדול יותר מהדמויות. נסה לשמור על זה מרוסן." האינסטינקט הזה עומד בסתירה מוזרה למוניטין שלו כמי שמלחין פסקולים בעלי ממדים עצומים, אך הוא מסביר מדוע המוזיקה שלו נוטה להיבנות מרעיון מרכזי אחד — מוטיב כלי נשיפה עולה, מקצב מתקתק, או צליל רקע מתמשך — ולא מנושא שניתן לזמזם במובן ההוליוודי הקלאסי. הוא ציין את עבודתו על הסרטים התיעודיים של דייוויד אטנבורו (David Attenborough) כהישג שהוא מעריך ביותר, באומרו שזהו "הדבר היחיד שבאמת אומר משהו", טענה צנועה באופן בולט מצד מלחין שפסקולי שוברי הקופות שלו זיכו אותו בשני פרסי אוסקר, שלושה פרסי גלובוס הזהב וחמישה פרסי גראמי.
מדוע האנס נחשב לגאון
הגאונות של צימר היא טכנית ומבנית ולא מלודית במובן המסורתי — החידוש האמיתי שלו היה התייחסות לפסקול הסרט כעיצוב סאונד, בניית אפקט רגשי ממרקם, מקצב ומניפולציה אלקטרונית לא פחות מאשר ממנגינות זכירות, ותיעוש השיטה הזו דרך "רימוט קונטרול פרודקשנס" כך שתוכל להתרחב על פני עשרות סרטים בשנה. העיתון "דיילי טלגרף" (The Daily Telegraph) הכתיר אותו כאחד מ-"100 הגאונים החיים" ב-2007, ואסטרואיד נקרא על שמו ב-2017 — הכרה מוסדית אמיתית, לא רק הערצה פופולרית. טיעון הנגד הכן: מבקרים מציינים מזה זמן רב שהמוזיקה של צימר עלולה להרגיש נוסחתית לאורך סרטים רבים, שהסתמכותו על חבורת משתפי פעולה שלא תמיד זוכים לקרדיט מסבכת את הרעיון של גאון יוצר יחיד, ושמהאפקט המפורסם ביותר שלו — הצליל המהדהד של "התחלה" (Inception BRAAAM) — נעשה שימוש כה נרחב עד שהחדשנות שבו הפכה לקלישאה. הכישרון שלו הוא פחות המצאת מוזיקה מאפס ויותר הנדסת סאונד ליצירת אפקט פסיכולוגי באמינות יוצאת דופן.
מורשת
הסגנון ההיברידי תזמורתי-אלקטרוני של צימר הפך לצליל ברירת המחדל של שובר הקופות המודרני, שזכה לחיקוי כה רחב עד שדור שלם של מלחינים כותב כיום "בסגנון צימר" כסוגה מוכרת. הוא ממשיך להלחין גם בסוף העשור השישי לחייו — הוא הלחין את "חולית: חלק שני" (Dune: Part Two) בשנת 2024 ואת "F1" בשנת 2025 — והוא נותר פחות כאמן יחיד ויותר כראש האסכולה למוזיקה קולנועית שהוא בנה בעצמו.