H.D. (אייץ'. די.): המשוררת שאזרא פאונד (Ezra Pound) כינה בבית תה
בספטמבר 1912, בבית התה של המוזיאון הבריטי, לקח אזרא פאונד עיפרון ועבר על שלושה שירים של אמריקאית צעירה בלונדון, קיצץ אותם עד לעצם ושירבט בתחתיתם: "H.D. Imagiste" (אייץ'. די. אימז'יסטית). הכינוי דבק בה למשך שארית חייה ורוב ספרי הלימוד של המאה ה-20 – אך האישה שמאחוריו, הילדה דוליטל (Hilda Doolittle), בילתה חמישה עשורים בהוכחה ששם שניתן לה על ידי גבר היה החלק הקטן ביותר ממה שהיה לה לומר.
ילדות מוראבית בין אסטרונומים
הילדה דוליטל נולדה ב-10 בספטמבר 1886 בבית לחם, פנסילבניה, לתוך משק בית שערבב מדע מדויק עם מיסטיקה: אביה צ'ארלס היה פרופסור לאסטרונומיה, תחילה באוניברסיטת ליהיי (Lehigh University) ולאחר מכן באוניברסיטת פנסילבניה, בעוד אמה הלן, מוראבית במוצאה, הכניסה לבית מוזיקה, ציור וזרם של סמליות דתית שעברה בירושה. אייץ'. די. תיארה את עצמה מאוחר יותר כ"בת היחידה בין חמישה אחים", סטטוס של אאוטסיידרית שהטיל צל על תחושת הזהות שלה במשך שנים. היא נרשמה לקולג' ברין מאר (Bryn Mawr College) ב-1905 כדי ללמוד ספרות יוונית לצד חברות לספסל הלימודים מריאן מור (Marianne Moore) וויליאם קרלוס ויליאמס (William Carlos Williams), אך פרשה לאחר שהתקשתה בלימודים, ובחרה בלימודים עצמאיים על פני תואר רשמי – החלטה על הכוונה עצמית שתגדיר את כל הקריירה שלה.
פאונד, אימז'יזם ושם שלא היה לגמרי שלה
אייץ'. די. הכירה את אזרא פאונד מאז שהייתה בת 15; הרומן לסירוגין שלהם כלל לפחות שני אירוסין שבורים, במידה רבה בגלל התנגדות הוריה. כשעקבה אחרי גל ההגירה הרחב של אמנים ללונדון ב-1911, פאונד נותר התומך שלה, והוא זה שבאותו מפגש ב-1912 ערך שלושה משיריה – "Hermes of the Ways", "Priapus" ו-"Epigram" – בשל "הקשיחות, הבהירות והעוצמה" שלהם, ואז המציא הן את שמה המקצועי והן, למעשה, את התנועה האימז'יסטית סביב יצירתה. השירים הופיעו בגיליון ינואר 1913 של המגזין Poetry והפכו, לפי הסכמה ביקורתית רחבה, לטקסטים המגדירים של האימז'יזם: שירה חופשית ודלה הבנויה מדימויים קלאסיים קשים ללא מילוי קישוטי. השיר שלה מ-1915 "Oread", שאורכו בקושי שש שורות, נותר אחת ההוכחות המאוזכרות ביותר לעוצמת הסגנון. אך אייץ'. די. עצמה ציינה מאוחר יותר את הפרדוקס בפעולת מתן השם של פאונד: אותה מחווה שהשיקה את הקריירה שלה גם הסתכנה בצמצומה למה שהיא כינתה "האובייקט של שירו" במקום לאמנית עצמאית – מתח שבילתה את שארית חייה בכתיבה בניסיון ליישב.
מלחמה, נישואים ואובדן חוזר ונשנה
ב-1913 נישאה אייץ'. די. למשורר ריצ'רד אלדינגטון (Richard Aldington); מלחמת העולם הראשונה שברה את הנישואים הללו ביסודיות שבה שברה את אירופה. ילדם נולד מת ב-1915, אובדן שאייץ'. די. ייחסה בחלקו להלם מהטבעת הלוסיטניה. אלדינגטון התגייס, מצא מאהבת בזמן המלחמה, ועד סוף המלחמה אייץ'. די. הייתה בהריון מגבר אחר, המלחין ססיל גריי (Cecil Gray); היא כמעט מתה משפעת ספרדית כשילדה את בתה פרדיטה (Perdita) ב-1919, תקופה שכינתה מאוחר יותר "מותה הנפשי". אחיה גילברט נהרג בקרב באותה שנה, ואביה מת מצער זמן קצר לאחר מכן. מתוך ההרס המצטבר הזה הגיעה המערכת היחסים שעגנה את שארית חייה: הסופרת האנגלייה העשירה בריהר (Bryher, אני ויניפרד אלרמן), שמצאה את אייץ'. די. בין הריסות 1918 ונשארה בת זוגה, הפטרונית שלה והקוראת הקרובה ביותר שלה במשך יותר משלושה עשורים, תוך מימון נסיעותיה ליוון ומצרים, ולבסוף, אימוץ פרדיטה כיורשתה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כתיבה מחדש של המיתוסים שסיפרו גברים
לאורך שנות ה-20, אייץ'. די. עברה מעבר למינימליזם האימז'יסטי הקפדני לפרויקט מתמשך של עדכון מיתי, ופרסמה את Hymen (1921), Heliodora and Other Poems (1924), דרמת החרוזים Hippolytus Temporizes (1927) ו-Red Roses for Bronze (1931). במקום שבו פאונד, אליוט (T. S. Eliot) וייטס (W. B. Yeats) כרו מיתולוגיה קלאסית לשברים תרבותיים, אייץ'. די. השתמשה באותו חומר כדי לחקור אותו: ה-"Eurydice" שלה עונה לאורפיאוס בחמת זעם במקום ללכת אחריו בשתיקה, וה-"Helen" שלה חושפת כיצד הערצה יוונית ליופי נשי מסתירה בוז – "כל יוון שונאת / את העיניים הדוממות בפנים הלבנות". גוף עבודה זה הקדים את המיתולוגיה הרוויזיוניסטית שמשוררים מאוחרים יותר, כולל אדריאן ריץ' (Adrienne Rich) ומוריאל רוקייזר (Muriel Rukeyser), יהפכו לטכניקה פמיניסטית מרכזית, עשורים לפני שאוצר מילים זה היה קיים.
המטופלת של פרויד, הניסיונאית של הקולנוע
הטווח האינטלקטואלי של אייץ'. די. השתרע הרבה מעבר לשירה. בסוף שנות ה-20 היא הייתה שותפה להקמת כתב העת הקולנועי החלוצי Close Up ושיחקה, תחת שם העט הלגה דורן (Helga Doorn), בסרטיו הניסיוניים של קנת מקפרסון (Kenneth Macpherson), כולל Borderline (1930), סרט נדיר בין שתי מלחמות העולם שעסק ישירות בגזע באמריקה. ב-1933 ו-1934 היא עברה טיפול אנליטי אצל זיגמונד פרויד (Sigmund Freud) בווינה, בחיפוש אחר עיבוד טראומת מלחמה והבנת הביסקסואליות שלה; פרויד, לפי עדותה, אמר לה שהיא נועדה להיות "משה לעולם המודרני", בעוד היא התנגדה לתיאוריה שלו על קנאת פין, והתעקשה במקום זאת ש"אישה היא מושלמת". המפגש הוליד את ספר זיכרונותיה Tribute to Freud (1956), מסמך יוצא דופן של דמות ספרותית גדולה המנתחת בחזרה את המנתח שלה.
הבליץ וסגנון מאוחר נבואי
הפצצת לונדון במהלך מלחמת העולם השנייה הולידה את עבודתה השאפתנית ביותר של אייץ'. די. הטרילוגיה (1944–1946) – The Walls Do Not Fall, Tribute to the Angels, The Flowering of the Rod – השתמשה באותם דימויים גבישיים שלמדה מהאימז'יזם למען מטרה חדשה ונבואית, כשהיא מובילה את הקוראים דרך רחובות מופצצים לעבר חזון גאולה הבנוי סביב דמות של אישה שאינה מריה הבתולה ואינה הפשטה פטריארכלית. מריאן מור ואדית סיטוול (Edith Sitwell) שיבחו אותה. האפוס האחרון שלה, Helen in Egypt, העסיק אותה לאורך שנות ה-50 ומדמיין מחדש את הלנה מטרויה לא כפרס פסיבי של מלחמה אלא כאישה המשחזרת את סיפורה שלה בגלות – לפי הדיווחים, אייץ'. די. קיבלה את העותק המודפס הראשון של הספר שעות ספורות לפני שמתה בציריך ב-27 בספטמבר 1961, לאחר שבץ מוחי.
מדוע אייץ'. די. מכונה גאונה
הטיעון נשען פחות על המצאה גולמית ויותר על פעולה ספציפית ומתמשכת של התנגדות: לקחת את הטכניקות הספרותיות והמיתוסים שהועברו לה על ידי גברים – עיפרון העריכה של פאונד, המסגרת הפסיכואנליטית של פרויד, הקאנון היווני עצמו – ולהפוך כל אחד מהם למכשיר לאמירת משהו שאותם מקורות מעולם לא אפשרו לאישה לומר. זוהי מיומנות קוגניטיבית ודמיונית הנבדלת מכישרון לירי טהור או מלומדות אקדמית: היכולת לאכלס צורה שעברה בירושה בצורה כה מדויקת עד שהשתיקות שבה הופכות גלויות, ואז למלא אותן. המבקר יו קנר (Hugh Kenner) טען כי שפיטת אייץ'. די. על פי המיניאטורות האימז'יסטיות המוקדמות שלה בלבד הייתה כמו צמצום מפעלו של וואלאס סטיבנס (Wallace Stevens) לחמשת השירים הקצרים ביותר שלו – השוואה הגיונית רק אם לעבודתה המאוחרת, הארוכה והקשה יותר מוענקת אותה רצינות. חוקרות פמיניסטיות כולל סוזן סטנפורד פרידמן (Susan Stanford Friedman), סנדרה גילברט (Sandra Gilbert) וסוזן גובר (Susan Gubar) בנו קריירות אקדמיות שלמות בשיקום אותה עבודה מאוחרת בשנות ה-70 וה-80, בטענה שהתיוג "אימז'יסטית" כשלעצמו תפקד כדי לשמור עליה כדמות משנית. הטיעון הנגדי הכן: במשך רוב חייה, רק קומץ מומחים דירגו אותה בשורה הראשונה של המודרניזם, האפוס הארוך ביותר שלה זכה בקושי לחמש ביקורות מפורסמות עם יציאתו, והמוניטין שלה כדמות גדולה הוא במידה רבה רטרוספקטיבי, שנבנה ארבעים שנה לאחר מותה על ידי מבקרים בעלי עניין מפורש בהרחבת הקאנון המודרניסטי כדי לכלול נשים. האם הערכה מחדש זו משקפת גאונות שהייתה קיימת תמיד אך לא הוכרה, או משוררת מוכשרת שהועלתה כדי למלא פער בקאנון, נותרה שאלה פתוחה במחקר הספרותי.
מורשת
אייץ'. די. קבורה בבית לחם, פנסילבניה, תחת שורה מתוך השיר שלה "Epitaph", וב-1960 הפכה לאישה הראשונה שזכתה במדליית הכבוד של האקדמיה האמריקאית לאמנויות וספרות (American Academy of Arts and Letters) על שירה. השפעתה עוברת דרך משוררי ה-Beat והפוסט-מודרניסטים כמו רוברט דאנקן (Robert Duncan) ודניס לברטוב (Denise Levertov) ואל תוך הפואטיקה הפמיניסטית של אדריאן ריץ' – הוכחה לכך שהאישה שפאונד ניסה להכניס לתוך שתי אותיות התעלתה בסופו של דבר מעליהן.