גוסטב פלובר: הקדוש המעונה של המשפט המושלם

בחדר עבודה המשקיף על הסן בקרואסה, אדם כבד גוף ושפם היה מבלה שבוע שלם בייסורים על עמוד אחד, קורא כל משפט בקול רם, בוחן את הקצב שלו במה שכינה "gueuloir" שלו – מקום הצעקה שלו – עד שאף הברה לא צרמה. הוא יכול היה לכתוב רק כמה שורות ביום ולזרוק את רובן. גוסטב פלובר רדף אחרי המילה המושלמת, le mot juste, במסירות הקרובה יותר לדת מאשר למלאכה, ובכך הפך את הרומן מבידור פופולרי לאמנות רצינית ותובענית. "אני אוהב את עבודתי", כתב, "באהבה שהיא מטורפת וסוטה". הוא סבל על כל משפט, והספרות השתנתה לצמיתות על ידי הסבל.

חיים שניתנו כולם לאמנות

פלובר נולד ב-1821 ברואן, בנו של מנתח מכובד, וגדל בדירה בתוך בית החולים שבו עבד אביו – חשיפה מוקדמת וקלינית למציאות הגוף והמוות שתקשיח את השקפתו הלא-סנטימנטלית על החיים. כשנשלח לפריז ללמוד משפטים, הוא תיעב זאת, ומחלה עצבית פתאומית בשנות העשרים המוקדמות לחייו נתנה לו את התירוץ לנטוש מקצוע ולהקדיש את עצמו כליל לכתיבה. הוא פרש לבית המשפחה בקרואסה וחי, במשך רוב חייו, כסוג של נזיר ספרותי: לא נשוי, מתבודד, מסור באכזריות, נתמך בירושה צנועה, מקריב אושר רגיל לדרישות חסרות הרחמים של אמנותו.

מאדאם בובארי והולדת הרומן המודרני

יצירת המופת שלו, מאדאם בובארי (1857), מספרת את סיפורה של אמה בובארי, אשתו של רופא פרובינציאלי שפנטזיות רומנטיות שלה, הניזונות מרומנים סנטימנטליים, מובילות אותה לניאוף, חובות וחורבן. העלילה הייתה כמעט רגילה במכוון; מה שהיה מהפכני היה הטיפול. פלובר סירב לשפוט את הגיבורה שלו או להטיף מוסר. הוא הציג את טיפשותה וסבלה בדיוק קר, מדויק וחסר פניות, כשהוא מעביר את השעמום של החיים הפרובינציאליים ואת המרקם של מוח המוליך את עצמו שולל בדיוק חסר תקדים. הוא חלוץ טכניקות – סגנון עקיף חופשי, המספר חסר התשוקה שמראה במקום לספר – שהפכו לבסיס של הרומן הריאליסטי המודרני.

הספר עורר שערורייה בצרפת. פלובר הועמד לדין על פגיעה במוסר הציבורי, ולמרות שזוכה, המשפט הפך את מאדאם בובארי למפורסם והבטיח את הצלחתו. האירוניה הייתה עשירה: הרומן האמנותי ביותר של תקופתו הפך מפורסם כספר מלוכלך. פלובר המשיך לכתוב את האפוס ההיסטורי השופע סלמבו, את חינוך סנטימנטלי בעל המבט הצלול והמר, ואת הסיפורים הקצרים המושלמים של שלושה סיפורים, כל אחד מהם הדגמה נוספת למלאכתו האובססיבית.

דת הסגנון

אמונתו המרכזית של פלובר הייתה שהסגנון הוא הכל – שה-איך של הכתיבה חשוב לא פחות מה-מה. הוא חלם לכתוב "ספר על כלום, ספר שלא תלוי בשום דבר חיצוני, שיוחזק יחד על ידי הכוח הפנימי של הסגנון שלו". הוא האמין שהסופר צריך להיות כמו אלוהים ביקום של היצירה: "נוכח בכל מקום, וגלוי בשום מקום", בלתי נראה מאחורי משטח ללא רבב וחסר פניות. אידיאל זה של ניתוק מחברי ושלמות סגנונית היה סטייה רדיקלית מהמספרים החמים והפולשניים של סיפורת מוקדמת יותר, והוא קבע את הסטנדרט שסופרים שאפתניים מדדו את עצמם לפיו מאז.

מכתביו, במיוחד למאהבתו לואיז קולה וידידיו, הם בין התיעודים הגדולים של חיי הסופר – מלאים בייאושו, בהתרוממות הרוח הנדירה שלו, בבוז שלו לבורגנות ובחשיבתו הבלתי פוסקת על אמנות הפרוזה. הם חושפים אדם שחווה את הכתיבה גם כייסוריו וגם כסיבה האמיתית היחידה שלו לחיות.

מדוע זה חשוב

גוסטב פלובר חשוב כי הוא העלה את הרומן לאמנות יפה וביסס את מצפון המלאכה הספרותית שעדיין שולט בסיפורת רצינית. התעקשותו שכל מילה תהיה המילה הנכונה המדויקת, שהסופר ייעלם מאחורי היצירה, ושהחיים הרגילים ראויים לעיבוד המדויק והיפה ביותר – עקרונות אלו עיצבו את מופאסאן, הנרי ג'יימס, ג'ויס, וכמעט את כל המסורת של הרומן המודרני.

הדוגמה העמוקה יותר שלו היא של יושרה אמנותית מוחלטת. פלובר ויתר על נוחות, חברות וקלות למען משפטים שרוב הקוראים היו עוברים עליהם בלי מחשבה, כי האמין שהמרדף אחר שלמות באמנות הוא דרך ראויה להעביר חיים אנושיים. הוא הקדוש הפטרון של כל סופר שסבל על פסיק בודד, והוכחה חיה לכך שגאונות היא לעיתים קרובות פחות מתנה מאשר צורה של עבודה בלתי פוסקת, כפויה על עצמה, בשירות היופי.