גוסטב קורבה: האיש שצייר איכרים בגודל טבעי
בסלון של שנת 1850 נתקלו פריזאים בבד ציור רחב כל כך, עד שהיה צורך לסובב את הראש כדי לקלוט אותו; הציור הציג הלוויה כפרית בבית קברות מחוזי: אנשי כמורה, נערי מקהלה, בני העיר ושני ותיקי מלחמה מהמהפכה של שנת 93' לבושים בבגדי תקופתם, וכלב. איש מהדמויות לא היה אצילי, יפה או סמלי. הם היו אנשים מאורנאן (Ornans), מצוירים בקנה מידה שהיה שמור בדרך כלל למותם של מלכים וקדושים. המבקרים כינו את קבורה באורנאן (A Burial at Ornans) יצירה צפופה, לא מאורגנת, חסרת פוקוס, חסרת דת ומכוערת. היא הפכה את קורבה למפורסם באופן מיידי, וזו הייתה הכוונה.
אורנאן
ז'אן דזירה גוסטב קורבה (Jean Désiré Gustave Courbet) נולד ב-10 ביוני 1819 באורנאן, שבמחוז דו (Doubs), לרז'י וסילבי אודו קורבה — משפחה אמידה של חקלאים אנטי-מונרכיסטים, שהשקפותיהם הפוליטיות עברו אליו במלואן. הוא נסע לפריז ב-1839, עבר תקופה קצרה ולא מוצלחת בסטודיו של שטובן (Steuben) והסה (Hesse), ואז עזב את ההכשרה הפורמלית לחלוטין וחינך את עצמו בלובר (Louvre), תוך העתקת יצירות של מאסטרים ספרדים, פלמים וצרפתים, עד שגיבש לעצמו סגנון משלו. זהו פרט מכריע: האויב הגדול של האקדמיה אימן את עצמו על הקאנון של האקדמיה עצמה, והוא יכול היה לצייר טוב יותר מרוב הפרופסורים.
הציור שלו דיוקן עצמי עם כלב שחור (Self-Portrait with Black Dog) התקבל לסלון של 1844. חמש שנים לאחר מכן, אחרי ארוחת ערב באורנאן (After Dinner at Ornans) זכה במדליית זהב. הוא היה, לזמן קצר, חלק מהממסד.
שוברי האבנים והשערורייה
הוא זנח זאת כמעט מיד. שוברי האבנים (The Stone Breakers) מ-1849 נולד מתוך צפייה בשני פועלים שראה בצד הדרך — גבר זקן ונער מנפצים סלעים, מצוירים ללא פאתוס, מוסר או נרטיב. לפי הערכתו העצמית, זו הייתה הראשונה מיצירותיו הגדולות, וכיום היא ידועה רק מתצלומים: הציור הושמד בשנת 1945 במהלך ההפצצה של בעלות הברית על דרזדן, כאשר הטרנספורט שהוביל אותו למבצר קוניגשטיין (Königstein Fortress) נפגע.
לאחר מכן הגיעה הקבורה, שהוצגה בסלון של 1850–51, ודמויותיה נלקחו מבני עירו — סקרטן (Secrétan) וקארדה (Cardet), שני הוותיקים, וסבו אודו בצד שמאל מאחור. המבקרים לעגו ל"איכרים בבגדי יום א'". נשים צעירות מהכפר (Young Women from the Village) מ-1852 הוליד סבב נוסף של תלונות על כיעור נושאיו ועל טשטוש גבולות המעמדות שלו. העלבון מעולם לא נגע באמת לטכניקה. הוא נגע להנחה, שהייתה טבועה במידות הבד, שפועלים כפריים ראויים למקום שציור היסטורי העניק לאלים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ביתן הריאליזם
בשנת 1855 דחתה הוועדה של התערוכה העולמית (Exposition Universelle) את הציור הסטודיו של הצייר: אלגוריה ריאליסטית המסכמת שבע שנים לחיי האמנותיים והמוסריים שלי (The Painter's Studio), דיוקן עצמי אלגורי ענק שבו האמן נמצא במרכז עולמו. תגובתו של קורבה הייתה אחת ממחוות היסוד של האמנות המודרנית: הוא הקים מבנה זמני משלו בסמוך, קרא לו "ביתן הריאליזם", תלה בו ארבעים מציוריו ופרסם מניפסט ריאליסטי המחייב אותו לתיאור החיים המודרניים. אמן הכריז על עצמאות ממערכת התערוכות המדינתית והתייצב מולה בתחרות — האב הקדמון של כל חלל תצוגה המנוהל על ידי אמנים מאז.
נושאי ציוריו התרחבו מבלי להתרכך: סצנות ציד, נופי ים, דיוקנאות וסדרות ארוכות של נוף אורנאן. ב-1866 צייר את מקור העולם (The Origin of the World), מבט קרוב ובלתי מתפשר על איברי מין נשיים, שנשאר אובייקט חצי-פרטי במשך למעלה ממאה שנה — מאוחר יותר הוא היה בבעלות הברון מור ליפוט הרצוג (Mór Lipót Herzog) והוחזק מוסתר עד 1988.
העמוד
הפוליטיקה של קורבה לא הייתה דקורטיבית. כאשר נפוליאון השלישי הציע אותו ללגיון הכבוד ב-1870, הוא סירב לקבל את הצלב, מה שהפך אותו לגיבור בעיני אויבי המשטר. ב-1871, תחת הקומונה הפריזאית, הוא ארגן את פדרציית האמנים ושירת כנציג לאמנויות יפות, והוא טען בעד הסרת עמוד ונדום (Vendôme Column), אנדרטת הניצחון הנפוליאונית, אשר הופלה ב-16 במאי.
החשבון היה חמור. בית דין צבאי הרשיע אותו וגזר עליו שישה חודשי מאסר וקנס של 500 פרנק. גרוע מכך: ב-1877 העריכה המדינה את עלות השחזור של העמוד ב-323,000 פרנק, סכום שלא היה באפשרותו לשלם. הוא כבר נמלט לשווייץ ב-1873. הוא מת בלה טור-דה-פיי (La Tour-de-Peilz) ב-31 בדצמבר 1877, ממחלת כבד שהוחמרה עקב שתייה, בגיל חמישים ושמונה.
מדוע גוסטב מכונה גאון
החידוש לא היה טכניקה אלא החלטה לגבי קנה מידה, והוא פוצץ את ההיררכיה שארגנה את הציור האירופי במשך שלוש מאות שנה. הדוקטרינה האקדמית דירגה נושאים: היסטוריה ומיתוס בראש, דיוקנאות מתחתם, וז'אנר ונוף בתחתית, כאשר גודל הבד היה אמור לעקוב אחרי הדירוג. קורבה צייר שוברי אבנים והלוויה בכפר במידות של ציור היסטורי וסירב לספק את הפרשנות המוסרית שהייתה הופכת זאת למקובל. כל דבר מודרני נובע מכך: אם נושא אינו דורש הצדקה מעבר לעובדה שהוא נראה, הרי שמאנה (Manet), האימפרסיוניסטים, ובסופו של דבר כל טענה של המאה העשרים שחיי היומיום הם נושא מספיק, הופכים לאפשריים. פסק הדין של המטרופוליטן הוא חד: דרך הריאליזם שלו, קורבה הפך לדמות חלוצית בהיסטוריה של המודרניזם. הוא גם המציא את התערוכה העצמאית של האמן, בשנת 1855, מתוך רוע לב ואמונה עצמית טהורה.
ישנן גם טענות נגדיות משמעותיות. קורבה תיאר את עצמו כאיש הגאה והיהיר ביותר בצרפת, והקידום העצמי שלו היה בלתי פוסק — הסטודיו של הצייר ממש מציב אותו במרכז הציוויליזציה, וזהו מניפסט או סימפטום. הפוליטיקה שלו, מעוררת הערצה בתיאוריה, הולידה מעשה הרס מוחשי: עמוד ונדום הופל בין היתר בגלל תמיכתו, ואנדרטה אבדה. הוא בילה את שנותיו האחרונות בפשיטת רגל בגלל ההחלטה ההיא ובשתייה מרובה. ומקור העולם מעלה שאלה שמעולם לא נפתרה — האם המבט הבלתי מתפשר שהפנה לעבר פועלים היה אותו מבט שהפנה לעבר גוף אישה, או שהשני היה פשוט פורנוגרפיה עבור אספן פרטי, שקיבלה כבוד לאחר מכן בזכות המוניטין של הצייר. העובדה שהציור נשאר חבוי עד 1988 מרמזת שגם בעליו לא היו בטוחים בתשובה. הכנות שהפכה אותו לגדול היא גם זו שהתירה לו לעשות בדיוק כרצונו.
מורשת
קבורה באורנאן תלוי כיום במוזיאון ד'אורסה (Musée d'Orsay), והוא כבר אינו נחשב לשערורייה, שזהו גורלן הרגיל של מהפכות מצליחות. ההספד העצמי שכתב קורבה הוא הסיכום הטוב ביותר למה שהיה: "תמיד חייתי בחופש; תנו לי לסיים את חיי חופשי; כשאמות, שיאמרו זאת עליי: 'הוא לא השתייך לאף זרם, לאף כנסייה, לאף מוסד, לאף אקדמיה, ופחות מכל לאף משטר מלבד משטר החירות'." הוא מת בגלות, בחוב לממשלה על אנדרטה שעזר להפיל, לאחר שהרחיב לצמיתות את טווח הנושאים המותר בציור.