גוסטב אייפל: האיש שחישב את הרוח
חודש לפני הנחת אבן הפינה, פרסמו ארבעים מאמני צרפת המפורסמים ביותר מכתב בעיתון Le Temps שבו גינו את "מגדל אייפל המפלצתי והחסר תועלת". גונו חתם עליו. כך עשו גם מופסאן, דיומא הבן, לקונט דה ליל, סולי פרידום, בוגרו, מסונייה — ושארל גרנייה, שבנה את האופרה של פריז. הם כינו אותו ארובת מפעל שחורה וענקית שתתפשט על פני העיר כמו כתם דיו כהה. תשובתו של אייפל הייתה שמהנדסים דואגים גם ליופי, ושואפים לאלגנטיות לא פחות מאשר ליציבות. הוא בנה אותו בכל זאת, והוויכוח מעולם לא נפתח מחדש.
דיז'ון, ובחירת בתי הספר
אלכסנדר-גוסטב אייפל (Alexandre-Gustave Eiffel) נולד בדיז'ון ב-15 בדצמבר 1832, בנם של פרנסואה אלכסנדר בוניקהאוזן הידוע בכינוי אייפל וקתרין מלאני מואנז. הוא סיים בגרות במדעים ובמדעי הרוח בתיכון המלכותי בדיז'ון והתקבל לבית הספר הפוליטכני (École Polytechnique) ולבית הספר המרכזי לאמנויות ולייצור (École Centrale des Arts et Manufactures). הוא בחר בבית הספר המרכזי — המוסד המעשי ולא היוקרתי שבהם — וסיים את לימודיו ב-1855. בחירה זו משקפת את אישיותו של האיש על קצה המזלג.
בשנת 1858, בגיל עשרים וחמש, הוא ניהל את בנייתו של גשר רכבת מברזל מעל נהר הגארון בבורדו. הוא שימש כמהנדס ראשי בחברה הבלגית לחומרי רכבת עד שנת 1865, וב-1866 הקים את חברת מבני המתכת שלו. בשנה שלאחר מכן עיצב את גלריית המכונות לתערוכה בפריז. הוא מצא את החומר שלו, והוא יקדיש את שלושים השנים הבאות ללמידה של מה ניתן לבקש מהברזל לעשות.
קשתות מעל קניונים
הגשרים הגדולים הגיעו בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19. בפורטו בשנת 1877 הוא הקים קשת פלדה באורך 525 רגל מעל נהר הדואורו. בגארה (Garabit) בשנת 1884 הוא הרחיק לכת עוד יותר — קשת באורך 540 רגל הנושאת את מסילת הרכבת 400 רגל מעל נהר הטרויר, שהיה אז הגשר הגבוה בעולם.
מבנים אלו היו הטיעון לכל מה שבא אחריהם. קשת בנייה מתנגדת לכוחות באמצעות מסה; הקשתות של אייפל מתנגדות באמצעות גיאומטריה, תוך שימוש ברשתות של ברזל יצוק שבהן כמעט כל רכיב מבצע עבודה הניתנת לחישוב ואין בו דבר שנועד רק להרגעה. הן נראות כשלדיות כיוון שהן אכן כאלה.
בשנת 1879 מותו של אז'ן ויולה-לה-דוק הותיר משימה פנויה, ואייפל ירש את הבעיה של העמדת הפסל העצום של ברתולדי בנמל ניו יורק. הפתרון שלו נטש את הרעיון של מעטפת נחושת הנושאת את משקלה העצמי ותלה אותה במקום זאת על שלד ברזל פנימי — מבנה שיכול להתכופף, להתרחב ולהתכווץ באופן עצמאי מהחיפוי שלו. הוא בנה אותו, פירק אותו ושלח אותו. פסל החירות נחנך בשנת 1886.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלוש מאות מטרים
המגדל נבנה עבור התערוכה העולמית של 1889. הבנייה החלה ב-14 בפברואר 1887 וארכה כשנתיים. גובהו היה 300 מטרים — 984 רגל — והוא הורכב מכ-12,000 רכיבים ושני מיליון וחצי מסמרות. הנתון המוזכר ביותר הוא זה שמסביר אותו בצורה הטובה ביותר: אם ממיסים את כל הברזל הזה, הוא ימלא את בסיסו הריבועי לעומק של כ-6 סנטימטרים. זהו כמעט שום דבר, מסודר היטב בצורה קיצונית.
עקומת רגליו אינה נוי. היא צורת העומס של הרוח, שחושבה מראש — הפרופיל שבו כוח ההתהפכות של סופה נענה על ידי הגיאומטריה של המבנה עצמו בכל גובה. אייפל תכנן מבנה שהאויב העיקרי שלו לא היה כוח הכבידה אלא האוויר, והוא חישב את האויב הזה.
אסון פנמה
בשנת 1887 הוא הסכים גם לבנות את סכרי תעלת פנמה. המיזם קרס לתוך מה שהתיעוד המקצועי שלו מכנה השערורייה הפיננסית הגדולה של המאה, והדבר עלה לו במוניטין ובכבוד שלו. הוא היה בן שישים. המהנדס המפורסם ביותר בצרפת עזב את עולם הקבלנות לחלוטין.
מנהרות הרוח
מה שעשה לאחר מכן הוא החלק שרוב האנשים מעולם לא שומעים עליו. הוא הפך את המגדל למכשיר — מדידת התנגדות רוח, ביצוע תצפיות מטאורולוגיות, עריכת ניסויים בשידורי רדיו. הוא בנה מנהרת רוח בבסיסו ואחת גדולה יותר ברחוב בואלו (Rue Boileau) בשנת 1909. הוא ייסד את מעבדת האווירודינמיקה הראשונה באוטיי ונתן אותה למדינה הצרפתית בשנת 1921. הוא פרסם את התנגדות האוויר והתעופה ב-1907, ועסק במטאורולוגיה עד יום מותו.
הוא היה נשיא האגודה הצרפתית למהנדסים אזרחיים ב-1889, קצין בלגיון הכבוד, ובשנת 1913 העניק לו מכון סמיתסוניאן את מדליית סמואל פ. לנגלי לאווירודינמיקה.
מדוע גוסטב מכונה גאון
היכולת היא דמיון כמותי: היכולת להחזיק את התנהגות המבנה במתמטיקה לפני שהוא קיים בברזל, ולבטוח במספרים יותר מאשר בעין. בני דורו של אייפל בנו עבור עומסים שהם יכלו לחוש. הוא בנה עבור עומס שאיש לא יכול היה לראות, וצללית המגדל היא התשובה הנראית לעין למשוואה בלתי נראית. זוהי התקדמות רעיונית אמיתית ולא רק קבלנות טובה.
לטיעון הנגד הכן יש שלושה חלקים. ראשית, חלק גדול ממה שנושא את שמו הוא פרי עבודה של פירמה גדולה — הוא היה תעשיין שניהל מפעל למבני מתכת, והתוצרים של חברה כזו הם קולקטיביים. שנית, המשימה של פסל החירות הגיעה אליו כי ויולה-לה-דוק מת, וזו נסיבות ולא כישרון. שלישית, וזהו הטיעון החמור ביותר, אותו שיקול דעת שהפיק את גארה הפיק את פנמה: הוא התחייב לסכרי התעלה ושקע בקטסטרופה כלכלית שעלתה לו במעמדו, מה שלא מהווה רקורד של אדם שהערכותיו היו עדיפות באופן אמין.
יש גם טענה שהכרעת הציבור מכבדת את ההישג הלא נכון. המגדל הפך אותו לבן אלמוות, אך הוא מונומנט הנדסי שנבנה על עקרונות שהוא כבר הוכיח בגארה. העבודה המקורית באמת — המדידה השיטתית של התנגדות האוויר, מנהרות הרוח, המעבדה שהעביר לאומה — הגיעה לאחר מכן, כשכבר לא בנה דבר. התעופה הייתה בת שלוש שנים כשהוא התחיל. הוא היה בין האנשים הראשונים ללמוד, במקום לנחש, את התווך שדרכו היא תנוע, וזו טענה טובה יותר למקוריות מאשר המגדל.
מורשת
הוא נשא לאישה את מארי גודלה (Marie Gaudelet) בשנת 1862 ונולדו להם חמישה ילדים; היא מתה מדלקת ריאות בשנת 1887, השנה שבה נחפרו יסודות המגדל. הוא מת בפריז בדצמבר 1923, בגיל תשעים ואחת.
המגדל היה אמור להיות זמני. הוא שרד מכיוון שהתברר כשימושי — כתורן רדיו, תחנת מזג אוויר, מעבדה אווירודינמית — שזהו בדיוק הטיעון שהעלה אייפל בפני האמנים שרצו לעצור את הקמתו. ארבעים החתומים זכורים כיום בעיקר בשל העובדה שחתמו.