גוסטב מאהלר: המלחין שקבע את התחייה של עצמו
"הלוואי שיכולתי לבצע את הסימפוניות שלי בפעם הראשונה 50 שנה אחרי מותי!" זה נקרא כמו רחמים עצמיים. זה היה קרוב יותר לתחזית. מאהלר מת ב-1911 כשהוא ידוע ברחבי אירופה כמנצח האופרה המרשים ביותר בחיים וכמלחין שהבכורות שלו משכו ביקורות שהציעו שהוא שייך לכלא; תקליט האריך-נגן ודור חדש של מאזינים הגיעו בשנות ה-50 והפכו אותו, עד שנות ה-60, לאחד המלחינים המבוצעים והמוקלטים ביותר בעולם. כמעט אף אחד לא צדק בצורה כה מדויקת לגבי המורשת של עצמו.
קלישט, ושנים עשר ילדים
הוא נולד ב-7 ביולי 1860 בקלישט, בוהמיה, אז חלק מהאימפריה האוסטרית, להורים יהודים מאמצעים צנועים. אביו ברנהרד טיפס מבנו של רוכל רחוב לבעל פונדק ובעל מזקקה; אמו מארי הרמן הייתה בתו של יצרן סבון. המשפחה עברה ליהלבה בדצמבר ההוא. מתוך שנים עשר הילדים שנולדו שם, שישה שרדו את הינקות. אחיו הבכור איזידור מת בינקותו, אחיו ארנסט לאחר מחלה ממושכת ב-1875 — מאהלר כתב אופרה כהנצחה — ואחיו אוטו התאבד ב-1895. באוקטובר 1889, בתוך שמונה חודשים, הוא איבד את אביו, אחות ואת אמו, ולקח אחריות על ארבעה אחים צעירים יותר.
הוא מצא מוזיקה בגיל ארבע על הפסנתר של סביו, היה ילד פלא מקומי, והופיע בפומבי בגיל עשר. הוא נכנס לקונסרבטוריון של וינה ב-1875, למד פסנתר אצל יוליוס אפשטיין וזכה בפרסים בשנתיים הראשונות שלו, ואז התרכז בהלחנה אצל רוברט פוקס ופרנץ קרן. הוא סיים עם תעודה אך ללא מדליית הכסף להישגים יוצאי דופן. לאחר מכן בילה שנה באוניברסיטת וינה בספרות ופילוסופיה, סופג את שופנהאואר, ניטשה ופכנר דרך חברו זיגפריד ליפינר.
תקופת החניכות
קריירת הניצוח שלו החלה באומללות פרובינציאלית: עונת אופרטה בבאד האל ב-1880, אז לובליאנה, שם ניצח על האופרה המלאה הראשונה שלו, הטרובדור. על המשרה הבאה כתב: "מהרגע שחציתי את סף תיאטרון אולמוץ הרגשתי כמו מי שמחכה לזעם האל." קאסל מ-1883 עד 1885 הציבה אותו תחת קאפלמייסטר בכיר עוין והפיקה, מתוך רומן אומלל עם הסופרן יוהנה ריכטר, את "שירי נודד". בפראג הוא ניצח על 68 הופעות של ארבע עשרה אופרות בשנים עשר חודשים. בלייפציג מ-1886 הוא נלחם בארתור ניקיש על הטבעת, הכין וביצע גרסת ביצוע ל-"שלושת הפינטוס" של ובר, כתב את הסימפוניה הראשונה בחמישה שבועות של 1888, וגילה את "קרן הפלא של הנער", אוסף שירי העם ששלט בתפוקתו ב-12 השנים הבאות.
בכורת הסימפוניה הראשונה בבודפשט ב-20 בנובמבר 1889 עברה רע; המבקר ויקטור פון הרצפלד ציין שמאהלר, כמו מנצחים רבים, הוכיח "לא להיות מלחין."
המבורג
בתיאטרון העירוני של המבורג מ-1891 הוא ניצח על 744 הופעות בשש שנים והציג 36 אופרות חדשות. צ'ייקובסקי, שנכח בבכורה הגרמנית של יבגני אונייגין, כינה את הניצוח שלו "מדהים" ובהמשך הכריז עליו כ-"חיובי גאון". בביקור החברה בלונדון ב-1892 — נסיעתו היחידה לבריטניה — ראלף וון ויליאמס הצעיר שמע את הטריסטן שלו ו-"התנדנד הביתה בהלם ולא יכול היה לישון במשך שני לילות". הוא הקים בקתת הלחנה בקיץ בשטיינבך ב-1893, הראשונה מבין כמה. בכורת הסימפוניה השנייה בברלין ב-13 בדצמבר 1895 התקבלה היטב; עוזרו ברונו ולטר כתב ש-"אפשר לתארך את עלייתו לתהילה של מאהלר כמלחין מאותו יום."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וינה: עשר שנים של לוחמה
ניהול האופרה המלכותית של וינה היה סגור בפני יהודי, אז בפברואר 1897 הוא התנצר לקתוליות, ונשאר אגנוסטי כל חייו. ראש העיר האנטישמי של וינה קארל לואגר כבר הכריז על העיקרון המבצעי: "אני בעצמי מחליט מי יהודי ומי לא." סטפן צווייג נזכר שמינויו של מאהלר בגיל שלושים ושמונה שלח "מלמול מבוהל ותדהמה" בעיר, וכי "לראות את גוסטב מאהלר ברחוב היה אירוע שאדם ידווח בגאווה לחבריו למחרת בבוקר כאילו היה ניצחון אישי." הוגו וולף אמר על הטבעת שלו מ-1897: "בפעם הראשונה שמעתי את הטבעת כפי שתמיד חלמתי לשמוע אותה בזמן קריאת הפרטיטורה."
במשך עשר שנים הוא הציג 33 אופרות חדשות ועשה מחדש 55 נוספות, ועם המעצב אלפרד רולר מ-1903 הפיק יותר מעשרים הפקות מפורסמות כולל פידליו, איפיגניה באוליס ונישואי פיגארו. הוא גם נלחם בכולם. הוא עורר שנאה וכבוד במידה שווה בערך; עובדי הבמה מרדו על תנאי העבודה בדצמבר 1903; נאמר שהוא התייחס למוזיקאים שלו כפי שמאלף אריות מתייחס לחיות שלו. קמפיין עיתונאי הניס אותו ב-1907. הודעת הפרידה שלו נתלשה ופוזרה. ההופעה ה-645 והאחרונה שלו שם הייתה פידליו, ב-15 באוקטובר 1907.
הסימפוניות
הוא הלחין בקיצים, בבקתות, סביב הניצוח ששילם על כך. התקופה הראשונה — סימפוניות 1 עד 4 ושירי קרן הפלא — שמרה על שירים וסימפוניות שזורים זה בזה ונשאה תוכניות מפורשות. התקופה האמצעית, סימפוניות 5 עד 8 עם שירי ריקרט ושירי מות ילדים, נטשה תוכניות לטובת מוזיקה "מוחלטת" בעלת קשיות תזמורתית דמוית גרניט. היצירות המאוחרות — השיר על הארץ, התשיעית, והעשירית הלא גמורה — מתמודדות עם המוות ישירות וכל אחת מסתיימת בשקט.
סימני ההיכר אינם ניתנים לטעות: טונאליות מתקדמת, שבה סימפוניה נפתרת בסולם שונה מזה שבו נפתחה; קריאות ציפורים, פעמוני פרות, תרועות חצוצרה, לנדלר ומנגינות רחוב; החדירה המתמדת של בנאליות לרגעים של רצינות גבוהה, כמו כשמנגינה פופולרית טריוויאלית חוצה את מארש האבל של החמישית והופכת לכוראל ברוקנריאני. הוא אמר לסיבליוס ש-"הסימפוניה חייבת להיות כמו העולם. היא חייבת לחבק הכל," ותיאר את הסקרצו של השלישית כ-"היצירה הכי פארסית ובו בזמן הכי טראגית שהייתה קיימת אי פעם... זה כאילו כל הטבע עושה פרצופים ומוציא לשון."
בני דורו בעיקר נרתעו. מבקר וינאי כתב על השלישית: "כל מי שביצע מעשה כזה ראוי לכמה שנים בכלא." היינריך ריינהרדט דחה את השישית כ-"פליז, הרבה פליז, המון פליז!" היוצא מן הכלל היה השמינית, סימפוניית האלף, שהוצגה בבכורה במינכן ב-12 בספטמבר 1910 ל-30 דקות של מחיאות כפיים — בקלות ההצלחה הגדולה ביותר שלו בחיים, ומוקדשת לאלמה.
אלמה, והסוף
הוא פגש את אלמה שינדלר בנובמבר 1901 והתחתן איתה ב-9 במרץ 1902. הוא התעקש שיכול להיות רק מלחין אחד במשפחה ודרש ממנה לנטוש את לימודיה; היא כתבה ביומנה על כך שהיא "נשללה ללא רחמים מ... דברים הקרובים ביותר לליבו של אדם." אביה החורג כינה אותו "היהודי המנוון והרכטי הזה." בתם מריה מתה משנית ושנית ב-12 ביולי 1907, ובאותו קיץ אובחן מאהלר עם מום בלב שאלמה כינתה גזר דין מוות וירטואלי. לאחר שגילה את הרומן שלה עם ולטר גרופיוס ב-1910, הוא התייעץ עם זיגמונד פרויד והחל לעודד אותה להלחין שוב.
הוא חתם עם המטרופוליטן אופרה ביוני 1907, הופיע לראשונה עם טריסטן ב-1 בינואר 1908, אז לקח את הפילהרמונית של ניו יורק, חזר וניצח על 46 קונצרטים בעונת 1909–10. הקונצרט האחרון שלו, בקרנגי הול ב-21 בפברואר 1911, ניתן עם חום של 40 מעלות צלזיוס. אובחנה דלקת פנים הלב חיידקית. הוא הפליג לאירופה, נכנס למרפאה בנויאי, הועבר לסנטוריום לו בוינה ב-11 במאי, פיתח דלקת ריאות ומת ב-18 במאי 1911, בגיל חמישים. המצבה שלו בגרינצינג נושאת את שמו בלבד — כל מי שיבוא לחפש, אמר, ידע מי הוא היה.
מדוע גוסטב מכונה גאון
המילה שימשה לגביו בחייו, על ידי מלחין ללא סיבה להחמיא: צ'ייקובסקי, אחרי בכורת יבגני אונייגין, האמין שמאהלר הוא "חיובי גאון" — שיפוט על ניצוח, לא הלחנה. הטיעון ההלחנתי נשען על שני דברים. הראשון הוא קנה מידה של תפיסה: ההחלטה שסימפוניה חייבת "לחבק הכל" הפיקה יצירות שמחזיקות פעמוני פרות ותרועות צבאיות ומנגינות קברט בתוך מבנים של שעה ויותר מבלי שהתפרים ייראו. השני הוא טכניקה בשירות הרעיון הזה — טונאליות מתקדמת, שמאפשרת לסימפוניה להתווכח בדרכה מסולם אחד למשנהו וגורמת לפתרון להרגיש מרוויח ולא מוכרז. ההערכה של דריק קוק היא ההוגנת ביותר: מאהלר "גאל כל השאלות על ידי הטבעת אישיותו [שלו] על כמעט כל תו," מפיק מוזיקה של "מקוריות יוצאת דופן." יורשיו המיידיים, שנברג, ברג ווברן, עברו דרכו לאטונאליות, אותה הגן בהם תוך דחייה לעצמו; ברג חשב שהתשיעית היא "הדבר הכי מופלא שמאהלר כתב אי פעם."
טיעון הנגד הושמע בקול רם ועל ידי אנשים רציניים. הסימפוניות שלו היו שנויות במחלוקת כמעט בכל בכורה ואיטיות להשיג אישור; הספד הטיימס הלונדוני התיר להן "איחוד של עושר תזמורתי מודרני עם פשטות מלודית שלעיתים קרובות התקרבה לבנאליות," ובני דורו הצעירים של ברנרד שו בשנות ה-30 מצאו את מאהלר "מדרגה שנייה יקרה." הוא הושמץ על עיבוד מחדש של בטהובן ומאסטרים אחרים, מה שהפילהרמונית של וינה הסתייגה ממנו בגלוי. קריירת הניצוח שלו, לא ההלחנה שלו, שילמה את החשבונות ועשתה את שמו; הספד הניו יורק טיימס כינה אותו דמות מוזיקלית מתנשאת של זמנו בעיקר על בסיס זה. והתחייה חבה לטכנולוגיה לא פחות מאשר לכישרון — פסק הדין של ג'ונתן קאר הוא ש-"זה היה תקליט האריך-נגן ולא רוח הזמן שאפשר פריצת דרך מקיפה." הרולד שונברג ציין את העוצמה המוזרה של התוצאה: "קשה לחשוב על מלחין שמעורר נאמנות שווה."
העיכוב של חמישים שנה
המוזיקה שלו נאסרה כמנוונת תחת הנאצים ובוצעה בסתר על ידי תזמורות יהודיות בברלין ב-1941 ובאמסטרדם הכבושה עבור קהל יהודי בלבד. וילם מנגלברג שמר עליו בחיים בהולנד והעביר אותו לניו יורק מ-1922; סטוקובסקי נתן את הבכורות האמריקאיות של השמינית והשיר על הארץ ב-1916; אדריאן בולט והנרי ווד הציגו אותו לבריטניה. אהרון קופלנד טען בשנות ה-20 שמאהלר הקדים את זמנו בשלושים שנה. האגודה הבינלאומית גוסטב מאהלר נוסדה בוינה ב-1955 עם ברונו ולטר כנשיאה הראשון. שוסטקוביץ', בריטן, קופלנד, וייל, בריו, ברנשטיין, ברבר וג'ון ויליאמס כולם לקחו ממנו משהו. ב-2016 סקר של מגזין המוזיקה של ה-BBC של 151 מנצחים הציב שלוש סימפוניות של מאהלר בעשר הגדולות שנכתבו אי פעם. הוא ביקש חמישים שנה. הוא קיבל הרבה יותר.