גינטר גראס: מצפונה של גרמניה, עם סוד בן שישים שנה
במשך שישה עשורים נחשב גינטר גראס למצפון המוסרי של גרמניה – הסופר שאילץ את ארצו להתמודד עם עברה הנאצי באמצעות הספרות, התנגד עקרונית לאיחוד גרמניה וגינה בפומבי את רונלד רייגן על ביקור בבית קברות שכלל קברי אנשי אס-אס. ואז, באוגוסט 2006, בגיל שבעים ושמונה, חשף גראס כי שירת בעצמו בוואפן-אס (Waffen-SS) כנער, עובדה שהסתיר במשך שישים שנה, והסמכות המוסרית שעליה בנה את הקריירה שלו עמדה בפני מתקפה ציבורית ישירה.
ילדות תחת היטלר
גינטר גראס נולד ב-16 באוקטובר 1927 בדנציג-לנגפור, אז עיר חופשית על הים הבלטי וכיום גדנסק שבפולין, לאב גרמני פרוטסטנטי שניהל מכולת ולאם קתולית ממוצא קשובי-פולני; הוא גדל כקתולי לצד אחות צעירה. גראס היה בן שש כשעלה היטלר לשלטון בגרמניה, ובהיותו בן עשר הצטרף לנוער ההיטלראי. הוא למד בגימנסיה קונרדינום בדנציג, וכנער התנדב לשירות בצוללות, אך במקום זאת גויס בגיל שש-עשרה לשירות העבודה של הרייך (Reichsarbeitsdienst) ב-1942, ולאחר מכן, בנובמבר 1944 בהיותו בן שבע-עשרה, לוואפן-אס, שם שירת כתותחן טנק בדיוויזיית הפאנצר אס ה-10 "פרונדסברג". הוא חווה לחימה מפברואר 1945 ועד שנפצע ב-20 באפריל 1945, ולאחר מכן הוחזק במחנות שבויים אמריקאיים. לדבריו, הצפייה בסיקור משפטי נירנברג לאחר מכן היא שאילצה אותו לתפוס את מלוא המציאות של השואה.
בנייה מחדש כאמן
לאחר המלחמה עבד גראס כסתת לפני שלמד פיסול ואמנות גרפית באקדמיה לאמנות בדיסלדורף ובאוניברסיטת האמנויות בברלין, הכשרה שעיצבה קריירה מקבילה כאמן חזותי ופסל שליוותה את כתיבתו לאורך כל חייו. הקריירה הספרותית שלו החלה ברצינות ב-1956, ובמשך כשישה עשורים הפיק יותר משלושים מחזות, רומנים, קובצי שירה, מסות וספרי זיכרונות.
תוף הפח וטרילוגיית דנציג
המוניטין הבינלאומי של גראס נשען בראש ובראשונה על "תוף הפח" (1959), סיפורו של ילד מדנציג המוחה נגד עליית הנאציזם בכך שהוא מחליט להפסיק לגדול, המסופר בסגנון של פנטזיה גרוטסקית וסאטירית שהפכה לאבן דרך בריאליזם הקסום האירופי; הרומן עובד מאוחר יותר לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. "תוף הפח" היווה את החלק הראשון במה שנודע כטרילוגיית דנציג, שהושלמה עם "חתול ועכבר" (1961) ו"שנות כלבים" (1963), כולם מתרחשים בעיר הולדתו ובסביבתה ועוסקים ישירות בשותפות הגרמנית לנאציזם. יצירות בולטות מאוחרות יותר כללו את "הדג", "החולדה", "קריאת הקרפדה", "בהליכת סרטן" (2002), וספר זיכרונותיו מ-2006 "קילוף הבצל".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מצפונה של גרמניה
מעבר לספרות, הפך גראס לאחד האינטלקטואלים הציבוריים הבולטים בגרמניה שלאחר המלחמה, תוך שימוש במעמדו כדי לקדם מטרות פוליטיות ליברליות וללחוץ על ארצו להתחשבן בכנות עם ההיסטוריה שלה. הוא התבטא בגלוי נגד איחוד גרמניה לאחר נפילת חומת ברלין, וגינה בפומבי את ביקורו של הנשיא רונלד רייגן ב-1985 בבית קברות צבאי גרמני שכלל קברי אנשי אס-אס – עמדה שמאוחר יותר הוטחה בו בעוצמה רבה ברגע ששירותו שלו באס-אס נודע. בשנת 1999 העניקה לו האקדמיה השבדית את פרס נובל לספרות, תוך שבחה את הסופר "שמשליו השחורים והעליזים מתארים את פניה הנשכחות של ההיסטוריה".
חשיפת 2006
באוגוסט 2006 חשף גראס בפומבי, לאחר שישים שנות שתיקה, כי שירת בוואפן-אס כנער במהלך החודשים האחרונים של המלחמה. החשיפה טופלה כפגיעה חמורה בסמכות המוסרית שטיפח במשך עשורים; המבקר יואכים פסט כינה את וידויו המאוחר של גראס צבוע בהתחשב בקריירה הארוכה שלו כמי שתואר כסמכות מוסרית "יהירה" שביקרה אחרים, כולל רייגן, על קשרים פחותים עם האס-אס. החוקר זיגפריד מיוס ציין כי החשיפה חשפה במיוחד את הסתירה בין גינויו הפומבי של גראס לביקורו של רייגן בבית הקברות לבין שירותו המוסתר שלו. כמה מגנים, כולל הסופר ג'ון אירווינג, טענו כי הישגיו הספרותיים של עשרות שנים ומעורבותו הדמוקרטית האמיתית לאחר המלחמה לא צריכים להימחק בגלל גיוס שנכפה עליו כנער בן שבע-עשרה; המנהיג הפולני לך ואלנסה ביקר בתחילה את גראס אך מאוחר יותר חזר בו מהביקורת.
חיים מאוחרים ומוות
גראס נישא ב-1954, התגרש ב-1978 ונישא בשנית ב-1979, כשהוא חי בין ברלין לשלזוויג-הולשטיין ומכהן כנשיא האקדמיה לאמנויות של ברלין מ-1983 עד 1986. הוא השתקע בבהלנדורף, בצפון גרמניה, לאחר 1995. הוא מת ב-13 באפריל 2015 בליבק, מזיהום ריאות, בגיל שמונים ושבע, ונקבר בטקס פרטי בבהלנדורף כעבור שנים-עשר ימים.
מדוע גראס מכונה גאון
המקרה הספרותי מבוסס על הישג טכני ספציפי: המיזוג של "תוף הפח" בין פנטזיה גרוטסקית, סאטירה וחומר היסטורי בלתי מתפשר יצר תבנית חדשה – שכונתה מאוחר יותר ריאליזם קסום בהקשר האירופי – לאופן שבו הספרות הגרמנית שלאחר המלחמה יכולה להתעמת עם הנאציזם מבלי לטהר אותו או להיכנע לייאוש, תוך שימוש במספר שמסרב לגדול כמכשיר לסירוב לשותפות עם עולם המבוגרים שאפשר את הפשיזם. השילוב הזה של המצאה צורנית ורצינות מוסרית הוא מה שציינה האקדמיה השבדית בהענקת פרס נובל. המקרה הנגדי אינו עניין של פרשנות אלא של הביוגרפיה המוסתרת של גראס עצמו: הסופר המזוהה ביותר עם דרישה לכנות גרמנית לגבי העבר הנאצי בילה שישים שנה בהסתרת שירותו בוואפן-אס, וחשף זאת רק כאשר, לפי דברי מבקרים מסוימים, לא ניתן היה להסתיר זאת עוד – עובדה שאינה מוחקת את ההישג הספרותי של "תוף הפח" אך מסבכת כל קריאה פשוטה של גראס כדמות של אומץ מוסרי ללא רבב. הטיעון של מגניו, שגיוס של נער בן שבע-עשרה אינו שווה ערך לעשרות שנות פעילותו המוסרית כמבוגר, והטיעון של מבקריו, ששישה עשורים של שתיקה מצד מצפון לאומי מוצהר הם כישלון מוסרי בפני עצמו, נותרו בלתי פתורים באמת ולא הוכרעו במותו.
מורשת
יצירתו הספרותית של גראס נשמרת ונלמדת בבית גינטר גראס בליבק, ו"תוף הפח" נותר פריט קבוע בקאנון הספרותי הגרמני שלאחר המלחמה ובספרות העולמית בכלל, ועדיין נקרא כאחד התיאורים הבדיוניים המכוננים של האופן שבו גרמנים רגילים חיו בתקופת הנאציזם והתחמקו מאחריות לו. מורשת זו קיימת לצד השאלה הבלתי פתורה שהעלתה חשיפתו מ-2006: האם סופר שבילה קריירה בדרישת כנות מארצו היה, בעניין האישי ביותר של חייו שלו, כן עם עצמו.