גורדון מור: הכימאי שקבע את לוח הזמנים של העתיד
התחזית שארגנה שישים שנות קידמה טכנולוגית הסתכמה בכמה עמודים במגזין מקצועי. באפריל 1965 פרסם מנהל מחקר ב-Fairchild Semiconductor בשם גורדון מור מאמר ב-Electronics שכותרתו "דחיסת רכיבים נוספים למעגלים משולבים", שבו ציין שמספר הטרנזיסטורים על שבב הוכפל בערך בכל שנה וניחש שהוא ימשיך לעשות זאת עוד עשור. הוא תיאר מגמת ייצור. מה שהוא כתב בפועל היה לוח הזמנים של התעשייה.
כימאי מפסקדרו
גורדון ארל מור נולד ב-3 בינואר 1929 במחוז סן מטאו, קליפורניה, בנם של וולטר הרולד מור, שוטר מחוזי שהפך לסגן שריף, ופלורנס אלמירה ויליאמסון. הוא גדל בפסקדרו שעל החוף והפך לדייג אובססיבי כילד — עיסוק ששמר עליו לשארית חייו ומאוחר יותר זקף לזכותו את הפנייתו לעבר שימור.
הוא למד כימיה בקולג' המדינה סן חוזה מ-1946, שם פגש ב-1947 את בטי איירין ויטאקר במתחם הכנסים אסיולומאר; הם נישאו ב-1950 ונשארו נשואים שבעים ושלוש שנים. הוא עבר לאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, וקיבל תואר ראשון בכימיה ב-1950, ולאחר מכן למכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech), שם השלים דוקטורט בכימיה פיזיקלית ב-1954, בהתמחות בספקטרוסקופיית אינפרא-אדום. שלוש שנים של מחקר פוסט-דוקטורט עקבו במעבדה לפיזיקה יישומית של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. שום דבר בקורות חיים אלה לא רמז על עתיד באלקטרוניקה.
שמונת הבוגדים
התפנית הגיעה כשויליאם שוקלי, טרי מפרס נובל על הטרנזיסטור, גייס אותו למעבדת המוליכים למחצה של שוקלי. שוקלי התגלה כמנהל בלתי אפשרי עם, לדעת עמיתיו, סדרי עדיפויות טכניים שגויים. ב-1957 מור ושבעה אחרים עזבו — הקבוצה שהעמק זוכר כשמונת הבוגדים — ובגיבוי שרמן פיירצ'יילד, הקימו את Fairchild Semiconductor. מור עלה לתפקיד מנהל מחקר ופיתוח. פיירצ'יילד היא המקום שבו פותחו התהליך המישורי והמעגל המשולב מסיליקון, היסודות התאומים של כל שבב מאז.
המאמר של מור מ-1965 צמח ישירות מנקודת מבט זו. הוא צפה בתשואות ובצפיפות משתפרות וראה, כפי שניסח זאת, שאין קיר לבנים בסיסי המונע קידמה עתידית, לפחות לא במשך עשורים; תהליך הייצור הכימי היה פתוח לשיפור דרמטי. ב-1975 הוא עדכן את תקופת ההכפלה משנה לשנתיים. קרוור מיד, מהנדס Caltech, נתן לתצפית את שמה: חוק מור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אינטל
ביולי 1968 עזב מור את פיירצ'יילד עם רוברט נויס כדי להקים את NM Electronics, ששמה שונה עד מהרה לאינטל, ואליהם הצטרף מיד אנדי גרוב. התוכנית העסקית המקורית, מור אהב להיזכר, "הייתה עמוד אחד, ברווח כפול. היו בה הרבה שגיאות הקלדה". היעד היה זיכרון מחשב.
הוא כיהן כסגן נשיא בכיר עד 1975, נשיא מ-1975 עד 1979, יו"ר ומנכ"ל מאפריל 1979 עד אפריל 1987, אז יו"ר עד 1997 ויו"ר אמריטוס לאחר מכן. שתי החלטות מתקופתו בתפקיד עיצבו את תעשיית המחשבים המודרנית. הראשונה הייתה הנסיגה מ-DRAM, העסק שעליו הוקמה אינטל, לטובת מיקרו-מעבדים — נטישה מייסרת של מקורות החברה שהתבררה כנכונה. השנייה הייתה אסטרטגיית המקור היחיד עבור אינטל 386: סירוב לתת רישיון לעיצוב ליצרני מקור שני, מהלך של "הימור על החברה" שהעניק לאינטל בעלות אפקטיבית על שוק מעבדי המחשב האישי לדור. לצד אלה רצה מחויבות לתאימות לאחור שהפכה את סט הפקודות x86 לכמעט בלתי אפשרי להזזה.
הקרן
בשנת 2000 הקימו מור ואשתו את קרן גורדון ובטי מור, כשהם מעניקים לה כמה מיליארדי דולרים; הקרן פעלה עם הון של כ-5 מיליארד דולר, המופנה למחקר מדעי, שימור סביבתי — במיוחד באגן האנדים-אמזונס — ומטרות באזור מפרץ סן פרנסיסקו. ב-2001 הוא נתן ל-Caltech 600 מיליון דולר, אז המתנה הבודדת הגדולה ביותר שניתנה אי פעם למוסד להשכלה גבוהה, וב-2007 התחייב ל-200 מיליון דולר עבור טלסקופ שלושים המטרים. כ-166 מיליון דולר עברו לאוניברסיטת ברקלי עבור מדעי החומרים, פיזיקה, גנומיקה ומדעי הנתונים; מעל 190 מיליון דולר לסטנפורד; 100 מיליון דולר הובטחו לאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס עבור בית ספר לסיעוד על שם בטי מור. הוא כיהן כדירקטור ב-Conservation International וקיבל את מסדר תיבת הזהב ב-2002. ב-2020 פורבס העניק לו ציון פילנתרופיה מושלם של 5.0, השמור לאלה שתרמו לפחות חמישית מהונם.
הכבודים הצטברו בהתאם: המדליה הלאומית לטכנולוגיה וחדשנות ב-1990, מדליית המייסדים של IEEE ב-1997, עמית במוזיאון לתולדות המחשב ב-1998, מדליית החירות הנשיאותית מג'ורג' בוש ב-2002, מדליית פרקין ב-2004, מדליית הכבוד של IEEE ב-2008, מדליית אנדרו קרנגי לפילנתרופיה ב-2009, כניסה להיכל התהילה הלאומי של הממציאים באותה שנה, ופרס דן דוד ב-2010. הוא מת בביתו בוויימאה, הוואי, ב-24 במרץ 2023, בגיל תשעים וארבע.
מדוע גורדון מכונה גאון
הגאונות של מור הייתה סוג מסוים של זיהוי תבניות — היכולת להסתכל על קומץ נקודות נתונים רועשות מתהליך ייצור צעיר ולחלץ מהן חוק שיחזיק מעמד שישה עשורים. זו לא הייתה תגלית מדעית; הוא לא עשה פריצת דרך פיזיקלית בסיסית. זו הייתה פעולת אינדוקציה שקולה כל כך שהתעשייה ארגנה את עצמה סביבה, התייחסה לתחזית כיעד ואז עמדה בו, עשור אחר עשור, בהוצאה עצומה.
הוא היה גם, לפי תיאורו שלו, יזם מקרי: כימאי פיזיקלי שמצא את עצמו מנהל את חברת המוליכים למחצה החשובה בעולם. המוזיאון לתולדות המחשב מאפיין אותו כאסטרטג הטכנולוגי האולטימטיבי, והשיא שלו באינטל תומך בכך. ההחלטה לנטוש זיכרון לטובת מיקרו-מעבדים, והסירוב להשתמש במקור שני ל-386, היו שיפוטים לגבי לאן הפיזיקה והשוק הולכים, שנעשו כשכל אחד מהם יכול היה להרוס את החברה.
מקרה הנגד הכנה הוא שחוק מור הוא תצפית, לא תיאוריה, ושהתמדתו הייתה מחויבות תעשייתית המגשימה את עצמה לא פחות מעובדה טבעית — מהנדסים פגעו בעקומה כי העקומה אמרה להם במה לפגוע. מור לא המציא את המעגל המשולב; נויס וג'ק קילבי עשו זאת. הוא לא היה הכוח התפעולי באינטל שאנדי גרוב היה. מה שהוא סיפק באופן ייחודי היה מסגרת: הרעיון ששיפור מעריכי באלקטרוניקה הוא אמין מספיק כדי לבנות עליו חברות, מוצרים וכלכלות שלמות.
מורשת
חוק מור האריך ימים יותר ממחברו וכעת הוא מתקרב לגבולות פיזיקליים שמחברו מעולם לא טען שיחמוק מהם. אך במשך שישים שנה הוא תפקד כמשהו שלאף תעשייה אחרת לא היה — לוח זמנים משותף ואמין לעתיד, שאפשר למתכנן שבבים ב-1985 לבנות עבור היכולות של 1995 בביטחון. ספריות מור עומדות בקיימברידג' ובסטנפורד, מעבדות מור ב-Caltech, ושתי אגודות מקצועיות נפרדות מעניקות מדליות הנושאות את שמו. אינטל שינתה את שם הקמפוס שלה בהילסבורו, אורגון, לפארק גורדון מור ב-2022, שנה לפני מותו.