גורדון בראון: האיש שצדק בזמן משבר
בשבוע השני של אוקטובר 2008, כאשר הבנקים רויאל בנק אוף סקוטלנד (Royal Bank of Scotland) ו-HBOS עמדו ימים ספורים לפני קריסה, ממשלת בריטניה עשתה משהו שאף ממשלה אחרת לא העזה לעשות עדיין: היא הזרימה הון ישירות לבנקים שלה וערבה לחובותיהם. בתוך ימים, פול קרוגמן (Paul Krugman), בטורו בניו יורק טיימס, אמר לקוראים אמריקאים שבראון ושר האוצר שלו "הגדירו את אופיו של מאמץ החילוץ העולמי, בעוד מדינות עשירות אחרות מנסות להדביק את הפער". זה היה השבוע הטוב ביותר בחייו הפוליטיים של גורדון בראון, והוא הגיע פחות משנתיים לפני שהבוחרים הדיחו אותו.
בית כומר בקירקלדי
בראון נולד ב-20 בפברואר 1951 בגיפנוק, בנו של כומר בכנסיית סקוטלנד. הוא היה בן שלוש כשהמשפחה עברה לקירקלדי שבפייף, העיירה שתגדיר אותו ביסודיות כפי שפוליטיקאי מוגדר על ידי מקום. הוא היה מפותח אקדמית במידה כמעט חריגה, ונכנס לאוניברסיטת אדינבורו בגיל ששעשרה. פציעת רוגבי במהלך שנות לימודיו עלתה לו בראייה בעין שמאל; ניתוח הציל את עין ימין. הוא סיים תואר בהיסטוריה ב-1972, המשיך לדוקטורט בנושא, ונבחר לרקטור האוניברסיטה, סימן מוקדם לתיאבון לארגון שילווה אותו לאורך תקופת האופוזיציה הארוכה של מפלגת הלייבור.
כהונת שר האוצר הארוכה ביותר
בראון נכנס לפרלמנט ב-1983 כחבר פרלמנט עבור דנפרמליין איסט, וחלק משרד עם חבר חדש בשם טוני בלייר (Tony Blair). הוא הגיע לקבינט הצללים עד 1987. כשג'ון סמית' (John Smith) מת בפתאומיות ב-1994, בראון פינה את הדרך לבלייר במקום לפצל את האגף המודרניסטי של המפלגה, בתנאים ששני הגברים התווכחו עליהם לאורך שארית הקריירה שלהם.
לאחר הניצחון הסוחף ב-1997 הוא הפך לשר האוצר ונשאר בתפקיד עשור, הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה הבריטית המודרנית. פעולתו הראשונה הייתה הנועזת ביותר: הענקת שליטה עצמאית לבנק אנגליה על שיעורי הריבית, ובכך הסיר מהשרים כוח ששמרו עליו במשך שלוש מאות שנים. הוא דבק במגבלות ההוצאה השמרניות שירש לפני שפתח את הברזים לשירותים הציבוריים. בנושא האירו הוא בנה מבצר פרוצדורלי משוכלל, "חמשת המבחנים הכלכליים", והשתמש בו כדי לפסול חברות בריטית באירו ב-1997, ב-2003 ושוב ב-2007. המכון למדיניות של הרווארד (Harvard's Institute of Politics) זוקף לזכות משרד האוצר שלו את הובלת "תקופת הצמיחה הארוכה ביותר אי פעם", תוך הפיכת הבנק לעצמאי והשגת הסכמים לתמיכה במדינות העניות בעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההמתנה
הוא הפך לראש ממשלה ב-27 ביוני 2007, כשהוא מבטיח טון ממשלתי מפוכח ומקורקע יותר לאחר עשור של בלייר. ירח הדבש היה קצר. בתוך חודשים הוא אפשר להשערות על בחירות בזק להיבנות ואז סירב להכריז עליהן, החלטה שעלתה לו במוניטין של נחישות שמעולם לא התאושש ממנו לחלוטין.
סתיו 2008
ואז המערכת הבנקאית החלה לקרוס, והתכונות שהפכו את בראון למבצע טלוויזיוני גרוע הפכו לזמן קצר לבעלות הערך הרב ביותר באירופה. בעבודה עם אליסטר דארלינג (Alistair Darling), הוא הרכיב תוכנית חילוץ שהתחייבה בסופו של דבר ל-137 מיליארד ליש"ט לבנקים, וחשוב מכך, בחרה ברה-קפיטליזציה על פני האסטרטגיה האמריקאית של רכישת ניירות ערך משכנתאיים רעילים. פסק הדין של קרוגמן היה שממשלת בריטניה "הראתה נכונות לחשוב בבהירות על המשבר הפיננסי, ולפעול במהירות על סמך מסקנותיה", כשהיא הולכת "ישר ללב הבעיה" בעוד וושינגטון היססה מסיבות אידיאולוגיות. בראון לקח אז את הטיעון לרמה הגלובלית, וכינס את פסגת ה-G20 בלונדון באפריל 2009; המכון למדיניות של הרווארד זוקף לזכותו את "מניעת שפל גדול שני באמצעות המשא ומתן שלו על העסקה הגלובלית" שם. בבית, ממשלתו העבירה את חוק שינויי האקלים של 2008, החקיקה הראשונה מסוגה בעולם, ואת חוק השוויון של 2010. הוא סיים את משימת הלחימה של בריטניה בעיראק ב-2009 וחיזק את אפגניסטן, בעבודה עם וושינגטון שמצאה אותו הרבה פחות נעים ממה שמצאה את קודמו.
הבחירות שהפסיד
שום דבר מזה לא הציל אותו. הלייבור איבדה 91 מושבים במאי 2010. בראון מנע מהשמרנים רוב אך לא הצליח לבנות קואליציה משלו; כאשר הליברל-דמוקרטים פנו לצד השני, הוא התפטר ב-12 במאי. הוא עזב כשחייו הפרטיים כבר מסומנים באובדן: בתו ג'ניפר ג'יין, שנולדה בטרם עת בדצמבר 2001, מתה ב-7 בינואר 2002, כשהייתה בת אחד-עשר ימים. הוא ושרה מקולי (Sarah Macaulay), לה נישא באוגוסט 2000, הביאו לעולם שני בנים.
מדוע גורדון מכונה גאון
המקרה של בראון מתועד היטב באופן יוצא דופן, מכיוון שחתן פרס נובל לכלכלה הציג אותו בפומבי ברגע שזה היה חשוב. הטור של קרוגמן מאוקטובר 2008 לא רק אישר את החילוץ הבריטי; הוא טען שפקידיו של בראון היו היחידים בעולם המערבי שחשבו נכון, וסיכם: "גורדון בראון ופקידיו מדברים בהיגיון. ואולי הם הראו לנו את הדרך דרך המשבר הזה". האיכות שזכתה לשבחים היא ספציפית ושווה לתת לה שם מדויק. זו אינה רהיטות או כריזמה, ששתיהן היו חסרות לבראון באופן בולט. זוהי מהירות אנליטית תחת אי-ודאות מקסימלית: היכולת לזהות, בתוך ימים ונגד התנגדות מוסדית עצומה, שהמגבלה המחייבת הייתה הון בנקאי ולא מחירי נכסים, ואז לפעול לפי מסקנה זו לפני שהוויכוח הוכרע.
טיעון הנגד ברור באותה מידה והקריירה של בראון עצמו מספקת אותו. אדם שחושב מהר אינו בהכרח אדם שיכול להנהיג, ובראון הוכיח שוב ושוב שהוא לא יכול לבצע את החלק הפוליטי של העבודה. הבחירות שדובר עליהן ומעולם לא הוכרזו, הסכסוך הכרוני עם בלייר שהחל בשיחה שנויה במחלוקת ב-1994, הגישה הציבורית השטוחה, אובדן 91 המושבים: אלו אינם מקריים. יש גם כרונולוגיה לא נוחה. שר האוצר שאבחן את ההתרסקות כל כך מהר ב-2008 ניהל את משרד האוצר לאורך כל עשור הגאות שיצר אותה. מעריציו ומבקריו של בראון, במובן מסוים, מתארים את אותו אדם ממרחקים שונים.
מורשת
בנק אנגליה עצמאי, חוק שינויי האקלים הראשון בעולם, חוק השוויון, ותבנית לחילוץ בנקים שרוב העולם המפותח העתיק בתוך שבועיים: המורשת המוסדית של בראון גדולה יותר ממה ששלוש שנותיו בדאונינג סטריט היו מרמזות, ורובה נבנתה כשהוא לא היה ראש ממשלה. הוא נותר הפוליטיקאי הבריטי הנדיר שהמוניטין שלו נשען פחות על מה שאמר ויותר על מה שחישב, וששעתו היפה ביותר נמדדה בימים.