ג'וליו נאטה: חלוץ הכימיה

חיים מוקדמים ומקורות

ניתן לראות בכל הפולימרים הוויניליים כאילו נבנו מיחידות מונומריות המכילות אטום פחמן שלישוני. ג'וליו נאטה (Giulio Natta) היה כימאי איטלקי וחתן פרס נובל. הוא זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1963 יחד עם קרל ציגלר (Karl Ziegler) על עבודתם בנושא פולימרים גבוהים. הוא היה גם חתן מדליית הזהב על שם לומונוסוב בשנת 1969. ביוגרפיה שנים מוקדמות נאטה נולד באימפריה, איטליה. הוא קיבל תואר בהנדסה כימית מהפוליטכניון של מילאנו (Politecnico di Milano) במילאנו בשנת 1924. בשנת 1927 הוא עבר את הבחינות לקבלת דרגת פרופסור באותו מוסד. בשנת 1933 הפך לפרופסור מן המניין ולמנהל המכון לכימיה כללית באוניברסיטת פאביה, שם נשאר עד 1935. באותה שנה הוא מונה לפרופסור מן המניין לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת רומא. קריירה בין השנים 1936 ל-1938 הוא עבר לשמש כפרופסור מן המניין ומנהל המכון לכימיה תעשייתית במכון הפוליטכני של טורינו. בשנת 1938 הוא נטל לידיו את ראשות המחלקה להנדסה כימית בפוליטכניון של מילאנו, בנסיבות שנויות במחלוקת במקצת, כאשר קודמו מריו ג'אקומו לוי (Mario Giacomo Levi) אולץ לפרוש עקב חוקי הגזע נגד יהודים שהונהגו באיטליה הפשיסטית. ג'וליו נאטה עם רעייתו בשנות ה-60 עבודתו של נאטה בפוליטכניון של מילאנו הובילה לשיפור עבודתו המוקדמת של קרל ציגלר ולפיתוח הזרז של ציגלר-נאטה. הוא קיבל את פרס נובל לכימיה בשנת 1963 יחד עם קרל ציגלר על מחקרם בפולימרים גבוהים. חיים אישיים בשנת 1935 נשא נאטה לאישה את רוזיטה ביאטי (Rosita Beati); כבוגרת לימודי ספרות, היא טבעה את המונחים "איזוטקטי", "אטקטי" ו"סינדיוטקטי" עבור הפולימרים שגילה בעלה. לזוג היו שני ילדים, ג'וזפה ופרנקה. רוזיטה נפטרה בשנת 1968. נאטה אובחן כסובל ממחלת פרקינסון בשנת 1956. עד שנת 1963, מצבו החמיר במידה כזו שנזקק לסיוע מבנו ומארבעה מעמיתיו כדי להציג את נאומו בטקסי פרס נובל בסטוקהולם. נאטה נפטר בברגמו, איטליה, בגיל 76.