גולאם-רזה תחתי: האלוף שסירב לנצח
כאשר התמודד מול המתאבק הסובייטי אלכסנדר מדבד (Aleksandr Medved), שסבל מפציעה בברכו הימנית, גולאם-רזה תחתי סירב לתקוף את האזור הפגוע. במקום זאת, הוא ניסה לתקוף ברגל השנייה והפסיד. האיראנים מספרים את הסיפור הזה כבר יותר מחצי מאה, והוא מסביר משהו שאף טבלת מדליות לא יכולה להסביר: מדוע אדם בעל מדליית זהב אולימפית בודדת נותר הספורטאי האיראני הפופולרי ביותר של המאה העשרים, לפני בני ארצו שזכו בהרבה יותר ממנו.
ח'אניאבאד (Khaniabad)
תחתי נולד ב-27 באוגוסט 1930 בח'אניאבאד, שכונה ענייה בדרום טהראן, הילד הצעיר ביותר במשפחה חסרת כל. לגיאוגרפיה הזו יש חשיבות באיראן, שבה דרום טהראן תמיד סימל משהו ספציפי לגבי מעמד ומוצא, וסירובו של תחתי לעזוב את השכונה הפך לחלק מהמעמד שלו.
הוא הצטרף למועדון פולאד (Poulad Club) בדרום העיר בגיל חמש עשרה והחל להיאבק. התפתחותו הרצינית החלה לאחר 1948, כאשר במהלך שירותו הצבאי הוא התקבל לעבודה ברכבת איראן – סוג של חסות מוסדית שאפשרה לספורטאי ממעמד הפועלים להתאמן ברצינות. בשנת 1950 הוא זכה באליפות איראן הראשונה שלו.
על המזרן
מה שבא לאחר מכן היה ארבע-עשרה שנים בצמרת ההיאבקות העולמית, תקופה שבה גופו עבר ממשקל אחד למשנהו. הוא זכה במדליית כסף באליפות העולם ב-1951 בקטגוריית 79 ק"ג, ולאחר מכן במדליית כסף באולימפיאדת הלסינקי ב-1952 באותה קטגוריה.
מלבורן ב-1956 העניקה לו את הזהב, בקטגוריית 87 ק"ג. הוא סיים שני שוב באולימפיאדת רומא ב-1960, עדיין ב-87 ק"ג, ולקראת אולימפיאדת טוקיו ב-1964 הוא עלה לקטגוריית 97 ק"ג וסיים במקום הרביעי – סיום מכובד בגיל שלושים וארבע לאדם שהתחרה שתי קטגוריות מעל למשקלו המקורי.
תארי העולם הגיעו בין לבין: זהב ב-87 ק"ג בטהראן ב-1959, מול קהל ביתי, וזהב שוב ביוקוהמה ב-1961, עם מדליית כסף ב-97 ק"ג ב-1962. הוא זכה בזהב במשחקי אסיה ב-87 ק"ג ב-1958 והיה שלוש פעמים "פהלוואן" (Pahlevan) של איראן, האליפות הלאומית המסורתית של בתי ההיאבקות. הוא חבר בהיכל התהילה של ההיאבקות העולמית (United World Wrestling).
ג'אוואנמרדי (Javanmardi)
הסיבה שתחתי הוא לא רק מתאבק שזוכרים היטב היא מושג פרסי הנקרא ג'אוואנמרדי – קוד של אבירות, נדיבות ואיפוק שצומח מתוך התרבות של הזורחאנה (zurkhaneh), בית הכוח האיראני המסורתי. תחתי נתפס, בחייו, כדוגמה החיה למושג זה, והאנקדוטות שנקשרו בו הן כולן מאותו סוג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יש את הברך של מדבד. יש גם את מוסקבה, שבה תחתי ניצח את אלוף העולם אנטולי אלבול (Anatoly Albul) ואז הלך למצוא את אמו של אלבול, שהייתה מיוסרת, ואמר לה: אני מצטער על התוצאה, אבל הבן שלך הוא מתאבק נהדר. היא חייכה ונתנה לו את ברכתה. בעידן הספורט של המלחמה הקרה, איראני שמנחם אם סובייטית באולם סובייטי לא היה מחוות אינטרס לאומית. זה היה פשוט מה שהוא עשה.
העם העניק לו על כך תואר: ג'האן פהלוואן (Jahān Pahlevān), אלוף העולם – ביטוי שבפרסית נושא משמעות של מעמד מוסרי כמו גם אתלטי.
רעידת האדמה והמשטר
בשנת 1962 רעידת האדמה בבווין זהרה (Buin Zahra) הרגה יותר משנים-עשר אלף בני אדם. תחתי צעד בשדרות הראשיות של טהראן, אסף עזרה לקורבנות ועזר היכן שיכול, באופן אישי ופומבי. אלפי איראנים תרמו כי ראו אותו תורם. זה היה הרגע שבו הספורטאי הפך למשהו אחר.
היו לו גם דעות פוליטיות, והן היו מסוכנות. תחתי היה אנטי-משטרי בגלוי, תומך של ראש הממשלה המודח מוחמד מוסאדק (Mohammad Mosaddegh) ופעיל בחזית הלאומית השנייה. עבור האדם הפופולרי ביותר במדינה להיות מתנגד פומבי לממשלת השאה היה הסדר בלתי נסבל עבור מדינת פהלווי, והמתח בין תחתי לשלטונות היה קבוע.
ינואר 1968
הוא נמצא מת בחדר מלון בטהראן ב-7 בינואר 1968, בגיל שלושים ושבע. הממשלה הכריזה על התאבדות. הטענה לא זכתה לאמון רב: איראנים רבים הניחו שהסאבאכ (SAVAK), שירות הביון של המשטר, הרג אותו בשל דעותיו הפוליטיות, והאמונה התגבשה למשהו קרוב להכרה לאומית. בנו, באבאק, אישר מאז שאביו אכן שם קץ לחייו; התיעוד מציין שתחתי נאבק בדיכאון, בחלקו בשל קשיים בנישואיו, ושהוא כתב את צוואתו יומיים קודם לכן.
שני הדברים יכולים להיות נכונים, ובאיראן שניהם נחשבים לכאלה בו-זמנית. הלוויה משכה המונים עצומים. דווח כי לפחות שבעה אנשים שמו קץ לחייהם מצער על הידיעה. כאשר המגזין הסאטירי טאופיק (Towfigh) פרסם קריקטורה של תחתי עם כנפי מלאך, השאה סגר אותו לכמה חודשים – החלטה שמלמדת בדיוק עד כמה המשטר פחד ממתאבק מת.
מדוע גולאם-רזה מכונה גאון
הטענה לגבי תחתי היא יוצאת דופן מכיוון שהיא לא נוגעת בעיקרה להיאבקות, ולהעמיד פנים אחרת יהיה לא כנה. הוא היה טכנאי יוצא דופן, אבל הישגי המדליות שלו – זהב אולימפי אחד, שתי מדליות כסף, שני תארי עולם – הם טובים ולא טרנסצנדנטיים, ומתאבקים איראנים מאז זכו ביותר.
מה שהיה נדיר באמת אצלו היה סוג של אינטליגנציה אתית שהופעלה במהירות, תחת לחץ פיזי ותחרותי מקסימלי, וזה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. שקלו מה החלטת מדבד דרשה בפועל. בקרב חי שהוא ציפה לנצח, תחתי היה צריך לקלוט פציעה של יריב, להכיר בכך שניצולה מותר לפי כל חוקי הספורט, ואז לשכתב את תוכנית ההתקפה שלו בזמן אמת כדי להימנע ממטרה שכל אימוניו לימדו אותו לחפש. הוא היה צריך לעשות זאת בזמן שאדם ניסה להטיל אותו. היאבקות היא ספורט המגע המיידי ביותר; אין הפסקה שבה אפשר להתייעץ עם המצפון. המצפון של תחתי כבר היה שם, פועל באותה מהירות של ידיו.
המרכיב השני הוא שיקול דעת לגבי המשמעות שלו עצמו. הוא הבין, מוקדם יותר מרוב הספורטאים, שתהילה היא מטבע עם מגבלת הוצאה, והוא הוציא אותו במכוון: על קורבנות רעידת אדמה, על העניים של דרום טהראן, על עמדה פוליטית שעלתה לו בהגנת המדינה. הסיכום של בנו – שהוא היה יותר מספורטאי, שהוא הראה אהבה וכבוד לאנשיו, שהוא דאג לעניים ולמקופחים – הוא גרסת המשפחה, לא גרסה אובייקטיבית, אך ההתנהגות הציבורית שהיא מתארת מתועדת.
הטיעון הנגדי הכן: גאונות היא מילה מוזרה לאדם שההבחנה שלו הייתה אופי, ושימוש בה כאן מסתכן בהפיכת הישג מוסרי אמיתי למחמאה על כישרון. תחתי לא היה חכם יותר מיריביו. הוא היה טוב יותר מהם, במובן הישן של המילה, ובעקביות כזו שההבדל הפך למבני ולא לאנקדוטלי. אם זו לא גאונות, זה לפחות הדבר הנדיר יותר.
הקבר באבן באבאויה (Ibn Babawayh)
הוא קבור בבית הקברות אבן באבאויה בדרום טהראן, ליד ריי, ואיראנים עדיין מתאספים שם בכל שנה כדי לציין את יום השנה. המוזיאון והארכיון לאמנות ספורט אמריקאית באלבמה הציב פסל קבוע שלו, שהוזמן על ידי האגודה לידידות איראן-צפון אמריקה לאחר שמשלחת איראנית שביקרה בשנת 2016 ביקשה ייצוג איראני באוסף – אנדרטה לגיבור עממי איראני שהוקמה במדינה שממשלתה מסכימה עם ממשלתו שלו על כמעט שום דבר. זהו, כשחושבים על זה, בדיוק קהל היעד שתחתי הקדיש לו את הקריירה שלו. הוא נותר הסטנדרט שלפיו נמדדים ספורטאים איראנים, והמדידה הזו מעולם לא הייתה על מדליות.