ג'ורג' האריסון: השקט שהמשיך לנצח
פרנק סינטרה נהג להציג את "Something" כשיר האהבה הגדול ביותר של חמישים השנים האחרונות. הוא דיבר על רצועה שנכתבה על ידי כותב השירים המדורג שלישי בלהקתו שלו, אדם שבמשך רוב העשור נאלץ להילחם כדי להכניס שתי יצירות לאלבום. זוהי צורת הקריירה כולה של ג'ורג' האריסון: מוערך בחסר בעקביות, כולל על ידי עצמו, ואז מזוכה מאוחר.
הילד באוטובוס בית הספר
הוא נולד בליברפול ב-25 בפברואר 1943 וגדל בווברטרי. הוא פגש את פול מקרטני באוטובוס בית הספר. ב-1958, בגיל חמש עשרה, הוא נבחן עבור ג'ון לנון והתקבל ל-Quarrymen — הצעיר שבהם, וזה שיתייחסו אליו כחבר הזוטר במשך שתים-עשרה השנים הבאות.
ליחס הזה הייתה חשיבות, והדיווחים הסטנדרטיים ישירים לגביו: שנות מאבקו להכניס את שיריו שלו לתקליטי הביטלס תרמו משמעותית לפירוק הלהקה. להיות הכותב השלישי בקבוצה המכילה את לנון ומקרטני הוא סוג ספציפי של חוסר מזל מקצועי.
שני שירים באלבום
מ-1965 הוא החל לפרוץ את הדלת. רוב האלבומים לאחר מכן נשאו לפחות שתי יצירות של האריסון, והרשימה אינה פרס ניחומים: "Taxman", "Within You Without You", "While My Guitar Gently Weeps", "Something", "Here Comes the Sun". עד 1969 אפילו מקרטני הודה בנקודה בפומבי — "השירים שלו טובים לפחות כמו שלנו".
נגינת הגיטרה עקבה אחרי אותו עיקרון כמו הכתיבה. ג'אן וונר, שייסד את Rolling Stone, תיאר אותו כ"גיטריסט שמעולם לא היה ראוותני אבל שהיה לו חוש מלודי מולד ורהוט". הוא היה הדבר הנדיר ביותר בגיטריסט מוביל: מישהו שניגן פחות ממה שיכול היה.
ראווי שנקר והסיטאר
ב-1965 דייוויד קרוסבי הציג אותו למוזיקה קלאסית הודית ודרכה לראווי שנקר. האריסון למד סיטאר עם שנקר מ-1966 עד 1968, והתוצאה הייתה מה ששנקר עצמו כינה "פיצוץ הסיטאר הגדול" של 1966–67 — תיאבון מערבי פתאומי לכלי שכמעט אף אחד באירופה או באמריקה לא שמע שנתיים קודם לכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המעורבות עברה היטב את הכלי. הוא החל לעסוק במדיטציה טרנסנדנטלית ב-1967 ומאוחר יותר נקשר לתנועת הרא הארי קרישנה; הדת נמצאת בשירים, לא מקשטת אותם. וכאשר דילייני ברמלט לימדה אותו גיטרת סלייד בסביבות 1969, האריסון השתמש בה לשימוש שאף אחד אחר לא חשב עליו: הוא השתמש בסלייד כדי לחקות את הגובה הקולי והגולש של כלים הודים כגון הסארנגי. גוון הגיטרה המפורסם של האריסון המאוחר הוא מוזיקאי רוק אנגלי שמנגן טכניקה הוואית באידיום הודי.
כל הדברים חייבים לעבור
כשהביטלס הסתיימו, היה לו עשור של חומר דחוי שנאגר. All Things Must Pass, שיצא ב-1970, היה אלבום משולש — פורמט אבסורדי לבכורה — והוא הגיע למקום הראשון משני עברי האוקיינוס האטלנטי. הסינגל שלו, "My Sweet Lord", עמד בראש המצעדים ואז, ב-1976, עלה לו בתביעת פלגיאט: שופט מצא שהשיר קרוב מדי ל-"He's So Fine" של הצ'יפונס וקבע שהאריסון גנב אותו בתת-מודע.
בנגלדש
באוגוסט 1971, עם ראווי שנקר, הוא הכניס יותר מארבעים אלף איש למדיסון סקוור גארדן לקונצרט למען בנגלדש. זה היה קונצרט הצדקה הראשון בקנה מידה כזה, והתבנית שכל אחד שלאחריו עקב אחריה. האלבום זכה בגראמי לאלבום השנה.
סרטים, וילבוריס ופרייאר פארק
הוא המשיך להתחיל דברים. Dark Horse Records ב-1974. HandMade Films ב-1978, שהוקמה במשותף למטרה הספציפית של הפקת "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון — מעשה פטרונות שהביא את אחת הקומדיות הבריטיות הטובות ביותר שנעשו אי פעם למסכים. ב-1988 הוא הרכיב את ה-Traveling Wilburys עם בוב דילן, רוי אורביסון, טום פטי וג'ף לין, כשהוא מסתתר כ"נלסון וילבורי"; האלבום הראשון הגיע למקום השלישי באמריקה ואושר כפלטינה משולשת.
ב-30 בדצמבר 1999 אדם בשם מייקל אברם פרץ לפרייאר פארק, ביתו של האריסון, ודקר אותו יותר מארבעים פעמים, כשהוא מנקב ריאה. אוליביה האריסון עצרה את התקיפה עם מלקחיים של אח ומנורה. הוא בילה שבועות בבית החולים.
מדוע ג'ורג' נקרא גאון
הטענה החזקה ביותר אינה על כתיבת שירים, למרות שכתיבת השירים טובה מספיק כדי לשאת טיעון קטן יותר. היא שהאריסון ביצע מעשה של תרגום תרבותי שאף אחד אחר במוזיקה הפופולרית המערבית לא ניסה בעומק כזה. הציטוט של היכל התהילה של הרוק אנד רול נותן לו שם בדיוק: ה"ביטל השקט" ש"חייו הפנימיים העשירים הניבו יצירה פורייה שהציגה לעולם המערבי השפעות מוזיקליות ורוחניות מזרחיות".
האיכות האינטלקטואלית הספציפית היא שהוא עשה את העבודה. הרבה מוזיקאים משנות ה-60 הוסיפו סיטאר לרצועה בשביל צבע. האריסון למד עם שנקר במשך שנתיים, ספג את המבנים המודאליים והמבוססים על דרון במקום את הטימבר השטחי, ואז — זה החלק החכם — מצא דרך להמשיך להשתמש בהם אחרי שהניח את הסיטאר, על ידי ייבוא הטכניקה לגיטרת סלייד. "Within You Without You" אינו שיר רוק עם קישוט הודי; זוהי יצירה בצורה הודית בתקליט של הביטלס. זו סינתזה ולא השאלה, והיא דרשה סבלנות, ענווה כלפי מסורת, ואוזן למבנה במקום לאפקט.
כדאי לציין את טיעון הנגד בבירור. גוף העבודה דק ביחס למוניטין: בערך תריסר שירי ביטלס נהדרים, אלבום סולו אחד עצום, סופרגרופ אחד, ותקופות ארוכות שבהן היה יותר מפיק, מממן וחובב מאשר מלחין. שיר הסולו המפורסם ביותר שלו נמצא בבית המשפט כמלודיה של מישהו אחר, וזו עובדה מביכה בכל טיעון על מקוריות, אפילו בהינתן הממצא ה"תת-מודע". והמוניטין שלו נמדד על קנה מידה מעוות — להיות הכותב השלישי בטיבו בביטלס גורם לאמן להיראות גם קטן ממה שהיה (מול לנון ומקרטני) וגם גדול יותר (כי נרטיב הדיכוי מחמיא לכל מה שהוא הצליח להוציא). שורת ההספד של טום פטי — "היה לו חוש הומור חד מאוד, חוש רוח חד מאוד" — היא חיבה ולא אנליטית, והרבה ממה שנכתב על האריסון הוא אותו הדבר. הטענה העמידה צרה יותר: הוא היה מלודיסט מהשורה הראשונה, גיטריסט בעל טעם יוצא דופן, ומוזיקאי הפופ המערבי הגדול היחיד בתקופתו שלמד באמת את המוזיקה של ציוויליזציה אחרת במקום לצטט אותה.
מורשת
הוא מת מסרטן ריאות שהתפשט למוחו, בלוס אנג'לס, ב-29 בנובמבר 2001, בגיל חמישים ושמונה. אפרו פוזר בגנגס וביאמונה ליד ורנאסי לפי הטקס ההינדי, והוא הותיר עזבון של כ-100 מיליון ליש"ט. הוא נמצא בהיכל התהילה של הרוק אנד רול פעמיים: עם הביטלס ב-1988, ולבד ב-2004, כשהוא מוכנס על ידי טום פטי וג'ף לין, עם אוליביה ודהאני האריסון מקבלים בשמו. כל קונצרט צדקה באצטדיון מאז 1971 הוא צאצא של בנגלדש; כל מוזיקאי מערבי שלקח מסורת לא-מערבית ברצינות במקום בצורה דקורטיבית עובד בקרקע שהוא חרש.