גאורג וילהלם פאבסט: העין הבלתי מתפשרת של ויימאר
שחקנית אמריקאית בת עשרים ושתיים בשם לואיז ברוקס הגיעה לברלין ב-1928 כדי לשחק תפקיד שבמאים גרמנים בילו חודשים בניסיון ללהק, וג.ו. פאבסט בנה סביבה סרט כל כך כנה לגבי מיניות נשית שהוא לא מצא אהדה במדינתו שלו עם יציאתו. תיבת פנדורה נחשב כיום לאחד ההישגים החיוניים של הקולנוע האילם, והופעתה של ברוקס עדיין מתוארת כאחת הדוגמאות הגדולות ביותר למשחק נטורליסטי שהוצגו אי פעם בסרט – שיפוט שלקח עשורים להדביק במאי שהעין שלו לכישרון לא מוכח, ונושאים בלתי מתפשרים, רצה בעקביות לפני זמנו.
מבוהמיה לבמה של וינה
גאורג וילהלם פאבסט נולד ב-25 באוגוסט 1885, בראודניץ, בוהמיה – כיום רודניצה נד לבם בצ'כיה – למשפחה של פקיד רכבת. הוא גדל ברובו בווינה, למד דרמה באקדמיה לאמנויות דקורטיביות לפני שפנה לקריירת משחק על הבמה ברחבי שווייץ, אוסטריה וגרמניה, ואז עבד כשחקן ובמאי בתיאטרון הגרמני בניו יורק החל מ-1910. הוא פנה באופן נחרץ לבימוי ב-1914, אך מלחמת העולם הראשונה התערבה בזמן שהיה בצרפת: פאבסט, אזרח אוסטרי, נכלא כנתין אויב למשך המלחמה. אפילו במחנה ליד ברסט הוא לא יכול היה להפסיק לעבוד בתיאטרון, ארגן להקה של חבריו הכלואים וביים עבורם מחזות בשפה הצרפתית. לאחר ששוחרר ב-1919, הוא השתלט כבמאי של ה-Neue Wiener Bühne בווינה, תיאטרון אוונגרד, לפני שעבר לקולנוע בסביבות 1923 עם הופעת הבכורה שלו, האוצר.
עין לגילוי שחקניות
המתנה המקצועית המגדירה של פאבסט, שתועדה לאורך הקריירה שלו, הייתה זיהוי שחקנים לפני שהתעשייה הרחבה יותר זיהתה אותם. הרחוב חסר השמחה (1925), בכיכובה של גרטה גרבו לצד הוותיקה אסטה נילסן, עזר להשיק את דרכה של גרבו לכוכבות הוליוודית. סרטיו הבאים – סודות הנפש (1926), ניסיון יוצא דופן וישיר להמחיז פסיכואנליזה פרוידיאנית על המסך, ו-אהבתה של ז'אן ניי (1927) – הרחיבו רצף של סרטים שנבנו סביב נשים מורכבות, שלעיתים קרובות קורבנות, המנווטות באירופה שלאחר המלחמה העוינת. העיסוק הזה הגיע לשיאו עם תיבת פנדורה (1929), שעבורו פאבסט בדק על פי הדיווחים שחקניות רבות לפני שהתיישב על ברוקס, ו-יומנה של נערה אבודה (1929), הסרט השני והאחרון שלה איתו. שניהם עיבדו חומר מקור קשה וגלוי מינית – מחזותיו של פרנק ודקינד, במקרה של תיבת פנדורה – לקולנוע שמבקרים שיבחו מאז על הטיפול הלא-מוסרני שלו בתשוקה וניצול נשיים, ישירות שקהל וצנזורים גרמנים של התקופה לא היו מוכנים לקבל במלואם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חדשן טכני בחדר העריכה
מעבר לאינסטינקטים הליהוק שלו, היסטוריוני קולנוע נותנים לפאבסט קרדיט על חדשנות פורמלית אמיתית. המבקר ויוצר הסרטים קארל רייז זיהה אותו כאחד הבמאים הראשונים שתזמנו את החיתוכים שלהם במדויק לתנועות הפיזיות של הדמויות ולא לגבולות סצנה או דיאלוג, טכניקה שהעניקה לסרטיו איכות נוזלית וקינטית יוצאת דופן עבור עידן הסרט האילם והסאונד המוקדם. הרגישות הטכנית הזו עברה לטרילוגיית עידן הסאונד שלו בתחילת שנות ה-30: Westfront 1918 (1930), תיאור בלתי מתפשר של לוחמת חפירות; אופרה בגרוש (1931), העיבוד שלו למחזמר של ברטולט ברכט וקורט וייל; ו-Kameradschaft (1931), דרמה של כורים צרפתים וגרמנים המשתפים פעולה מעבר לחלוקה לאומית בסיפור שנבנה במיוחד נגד הלאומנות העולה של התקופה. הוא המשיך לצלם גרסאות רב-לשוניות של L'Atlantide (1932) ו-דון קישוט (1933) בו-זמנית בגרמנית, אנגלית וצרפתית – מודל הפקה תובעני בצורה יוצאת דופן עבור התקופה.
לכוד תחת צלב הקרס
פאבסט תכנן הגירה לארצות הברית כאשר פרוץ מלחמת העולם השנייה תפס אותו בצרפת; לא מסוגל להשלים את המעבר, הוא נאלץ לחזור לגרמניה הנאצית, שם ביים שני סרטים תחת פיקוחו של משרד התעמולה של יוזף גבלס: הקומיקאים (1941), שזכה במדליית הזהב לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-1941, ו-פרצלסוס (1943). תקופה זו נותרה הפרק הטעון ביותר מבחינה מוסרית בקריירה שלו, והיא נושא הרומן של דניאל קלמן מ-2023 הבמאי, החוקר את הפשרות והמאבקים של פאבסט בעבודה בתוך המנגנון של משטר שסרטיו המוקדמים יותר ביקרו במרומז.
חזרה מאוחרת
לאחר המלחמה, פאבסט בנה מחדש קריירה בקנה מידה קטן יותר, ביים ארבע הפקות אופרה באיטליה ב-1953 – כולל La forza del destino ו-אאידה בהשתתפות מריה קאלאס – וב-1955 עשה את עשרת הימים האחרונים, בולט כסרט העלילתי הגרמני הראשון שלאחר המלחמה שתיאר את אדולף היטלר כדמות על המסך, עימות ישיר עם התקופה שחי בה תחת נסיבות פשרניות עשור קודם לכן.
מדוע גאורג מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של פאבסט נשען על שתי יכולות ספציפיות ומתועדות היטב ולא על טענה מאחדת אחת: עין לליהוק ובימוי שחקנים, שהוכחה בצורה קונקרטית על ידי עבודתם המגדירה קריירה של גרבו וברוקס תחת בימויו, ואינטליגנציה פורמלית וטכנית בעריכה שזוהתה במפורש על ידי המבקר קארל רייז, שציין אותו בין יוצרי סרטים מוקדמים על תזמון חיתוכים לתנועה פיזית ולא למוסכמה. מבקרים עכשוויים ומאוחרים יותר כינו אותו "אינטליגנטי בצורה חריפה" במיוחד בשל כישוריו עם שחקנים, גאונות של תפיסה פסיכולוגית המיושמת על ביצוע ולא על המצאה ויזואלית טהורה. טיעון הנגד הכנה הוא משמעותי: עשיית הסרטים שלו בעידן הנאצי, יהיו הנסיבות הכפויות של חזרתו לגרמניה אשר יהיו, הפיקה עבודה מאושרת על ידי המדינה עבור משטר שסרטיו האילמים הטובים ביותר התנגדו לו במרומז, והתפוקה שלו לאחר המלחמה מעולם לא השתוותה למשקל האמנותי של שיא תקופת ויימאר שלו – קריירה שפוצלה באמת בין שלב גאונות לדעיכה ארוכה ופשרנית שביוגרפיה שלו והטיפול הבדיוני של קלמן מתמודדים איתם במקום לפתור.
מורשת
פאבסט נפטר ב-29 במאי 1967, בווינה בגיל שמונים ואחת ונקבר ב-Zentralfriedhof של העיר; המוניטין שלו כיום נשען כמעט לחלוטין על רצף של חמש שנים של עשיית סרטים בתקופת ויימאר שעזר להגדיר מה הקולנוע הגרמני יכול לעשות עם מיניות, מעמד ופסיכולוגיה לפני שהפוליטיקה סגרה את החלון הספציפי הזה לתמיד. הוא התחתן עם גרטרוד הנינגס ב-1924, והשותפות שלהם השתרעה על פני שנות עידן הסרט האילם המהוללות והתקופה האפלה הרבה יותר שבאה לאחר מכן, רצף פרטי שרץ מתחת לאחת הקריירות היצירתיות שנקטעו בצורה הפתאומית ביותר בקולנוע האירופי.