גאורג פון הרטלינג: הפילוסוף שלא יכול היה להתעלות על הגנרלים
בגיל שבעים וארבע, כמעט עיוור ומסויג מלקבל את התפקיד כלל, פילוסוף ניאו-סכולסטי קתולי שבילה ארבעה עשורים ביישוב אריסטו ותומאס אקווינס עם המדע המודרני הפך לקנצלר הקיסרי האחרון של גרמניה לפני קריסתה — ובילה את אחד-עשר החודשים שלו בתפקיד בצפייה בפילדמרשל הינדנבורג חותם, ואז מתעלם, מהבטחה בכתב להשאיר את מדיניות המלחמה בידיים אזרחיות.
היווצרות של מלומד
גאורג פרידריך קרל פרייהר פון הרטלינג נולד ב-31 באוגוסט 1843, בדרמשטאדט, בדוכסות הגדולה של הסן, ליעקב פרייהר פון הרטלינג, יועץ חצר הסני, ולאנטוני פון גואיטה, שמסירותה הדתית כמעט כיוונה את בנה לכמורה. לאחר חינוך תיכוני הומניסטי בגימנסיית לודוויג-גאורג, הוא למד פילוסופיה במינכן, מינסטר וברלין, וקיבל את הדוקטורט שלו ב-1864. דרכו לאקדמיה הואטה על ידי הקולטורקמפף, מסע התעמולה של פרוסיה נגד השפעה מוסדית קתולית, שעיכב את הסמכתו להוראה בבון; הוא לא הבטיח פרופסורה חברה עד 1880 ופרופסורה מלאה באוניברסיטת מינכן עד 1882. כפילוסוף ניאו-סכולסטי, או ניאו-תומיסטי, מוביל, הוא פרסם מחקרים על אריסטו ב-1871 ועל אלברטוס מגנוס ב1880, ועבד לאורך כל הדרך כדי ליישב את האמונה הדתית הקתולית עם חקירה מדעית. הוא היה ממייסדי אגודת גורס (Görres Society) ב-1876 כדי לקדם מלגות קתוליות בגרמניה ונשאר נשיאה עד מותו, ובנפרד הוביל את האגודה הגרמנית לאמנות נוצרית מ-1893 עד 1911. לצד מלגותיו הוא היה מארגן של חיי סטודנטים קתולים, ועזר להקים את הפדרציה שהתפתחה ל-Kartellverband של אחוות סטודנטים קתוליות.
מהרייכסטאג לממשלת בוואריה
הרטלינג ייצג את מפלגת המרכז הקתולית ברייכסטאג הגרמני לאורך שתי תקופות ארוכות, מ-1875 עד 1890 ושוב מ-1896 עד 1912, ועמד בראש הקבוצה הפרלמנטרית של המפלגה מ-1909. בפברואר 1912, הנסיך העוצר של בוואריה לואיטפולד מינה אותו לראש ממשלת בוואריה ושר החוץ, והעלה אותו לדרגת רוזן בתהליך — מהלך שהאנציקלופדיה של מלחמת העולם הראשונה 1914-1918-online מתארת כנועד להבטיח את התמיכה הפרלמנטרית של מפלגת המרכז שלו לממשל ליברלי, ואחד הצעדים הראשונים של בוואריה לקראת ממשל פרלמנטרי, שכן הרטלינג נכנס לתפקידו כמנהיג המפלגה הגדולה ביותר בבית ולא כעובד מדינה בקריירה. במהלך המלחמה הוא השתמש בתפקידו כדי לחסום ניסיון של שמרנים בווארים ללחוץ על המלך לדרוש את פיטוריו של קנצלר הרייך תאובלד פון בתמן-הולווג בשל מטרות מלחמה לא שאפתניות מספיק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קנצלר בעל כורחו
פיטוריו של בתמן-הולווג ביולי 1917 וכישלונו המהיר של יורשו קצר הימים גאורג מיכאליס הותירו את ברלין בחיפוש אחר קנצלר שיוכל להחזיק יחד את הרוב המפולג של הרייכסטאג. הרטלינג, בן שבעים וארבע, שברירי פיזית וסובל מראייה לקויה וסחרחורות, סירב בתחילה לתפקיד לפני שקיבל אותו בחוסר רצון ב-1 בנובמבר 1917, והפך, על פי 1914-1918-online, לפוליטיקאי המפלגתי הראשון — ולא עובד מדינה בקריירה או קצין צבאי — שהחזיק במשרות המשולבות של קנצלר הרייך וראש ממשלת פרוסיה. הוא ירש ממשלה שנתפסה, כפי שניסח זאת המקור, "בין הפיקוד העליון עם מטרות המלחמה הקיצוניות שלו מצד אחד לבין רוב הרייכסטאג עם רצונו לשלום ורפורמות דמוקרטיות מצד שני."
תמרון על ידי הגנרלים
הרטלינג ניסה להבטיח שליטה אזרחית אמיתית על סוף המשחק של המלחמה, והשיג התחייבות בכתב מהפילדמרשל פאול פון הינדנבורג שמשא ומתן לשלום יישאר תחת סמכות ממשלתית ולא צבאית. הינדנבורג, על פי הדיווח באנציקלופדיה, "חתם על מסמך מעורפל, ואפילו כך, מעולם לא היה מוכן לדבוק בו", ויחד עם רבע-מאסטר גנרל אריך לודנדורף עקף שוב ושוב את סמכותו של הרטלינג בשאלות החל ממעמדה שלאחר המלחמה של פולין ועד לשליטה בשטחים הבלטיים. מבחינה פנימית, הרטלינג השתייך לאגף השמרני של מפלגת המרכז והתנגד לפרלמנטריזציה מלאה, מחשש שהיא תחליש את הפדרליזם הגרמני ותחזק את הסוציאל-דמוקרטים; הוויתור העיקרי שלו לרוב הליברלי והסוציאל-דמוקרטי של הרייכסטאג היה מינוי הפוליטיקאי הפרוגרסיבי פרידריך פון פאייר לסגן קנצלר, גשר חלקי לרוב פרלמנטרי שהוא סירב אחרת לאמץ במלואו.
קריסה והתפטרות
עד ספטמבר 1918 איבד הרטלינג את אמון הסוציאל-דמוקרטים, שדרשו שינויי מדיניות כתנאי מוקדם לתמיכה בממשלתו, בעוד בוואריה ובאדן הטילו בנפרד ספק ביכולתו לספק יוזמת שלום קוהרנטית. הסוף הגיע במפקדה הצבאית הגרמנית בספא, בלגיה, ב-29 בספטמבר 1918, כאשר פקידי הפיקוד העליון של הצבא הודיעו למשרד החוץ על חוסר התקווה של המצב הצבאי תוך עקיפה מכוונת של לודנדורף והרטלינג עצמו — סימן לכמה מעט סמכות הפעיל הקנצלר אפילו על המידע של ממשלתו שלו. הרטלינג התפטר ב-3 באוקטובר 1918, והוחלף על ידי הנסיך מקסימיליאן מבאדן, ומת שלושה חודשים לאחר מכן, ב-4 בינואר 1919, ברופולדינג, בוואריה, שם קבע את ביתו האחרון.
מדוע גאורג מכונה גאון
אף אחד מהמקורות שנסקרו אינו משתמש במילה "גאון" לגבי הרטלינג, והטיעון לכך נשען כמעט כולו על הקריירה הקדם-פוליטית שלו ולא על זמנו בתפקיד. כמלומד, הוא בנה מוניטין אמיתי ומתמשך בתוך החיים האינטלקטואליים הקתוליים: ארבעה עשורים שהושקעו ביישוב הפילוסופיה התומיסטית עם המדע המודרני, מונוגרפיות על אריסטו ואלברטוס מגנוס, והקמת אגודת גורס, אותה הוביל עד מותו ושהיא נותרה מוסד מוכר של מלגות קתוליות גרמניות. זהו הישג אינטלקטואלי מהותי וספציפי. אבל התיעוד של כהונתו כקנצלר טוען את הטיעון ההפוך לגבי גאונות פוליטית: אדם זקן וחולה שלקח את התפקיד בחוסר רצון, חילץ הבטחה בכתב מהינדנבורג שהצבא פשוט התעלם ממנה, והושאר מחוץ ללופ אפילו כשהמטה הכללי שלו תדרך את משרד החוץ על מצבה הקורס של גרמניה. הערך האנציקלופדי שלו מזכה אותו בעיקר במילוי תפקיד מגשר בין פלגים שהוא לא יכול היה באמת ליישב, לא בשום ניצחון אסטרטגי או אינטלקטואלי מכריע בתפקיד עצמו. פסק הדין הכנה הוא גאון מלומד אמיתי ש, כשמונה לעבודה הפוליטית הקשה ביותר בארצו ברגע הגרוע ביותר ובגיל הגרוע ביותר, התגלה כלא מסוגל לתרגם את הסמכות האינטלקטואלית הזו לכוח שלטוני.
מורשת
הרטלינג זכור כיום בשני פנקסים נפרדים שלעיתים רחוקות מצטלבים: כדמות מייסדת של הפילוסופיה הקתולית הניאו-סכולסטית בגרמניה, שאגודת גורס שלו האריכה ימים אחריו ביותר ממאה שנה, וכקנצלר הקשיש והלא-מתאים שאחד-עשר החודשים שלו במשרה האזרחית הגבוהה ביותר של הרייך סימנו את הנשימה האחרונה של ממשלת גרמניה הקיסרית לפני חודשיה האחרונים של דיקטטורה צבאית וקריסה בנובמבר 1918.