ג'ין וולף: המהנדס שהמציא מחדש את המספר הלא מהימן
ג'ין וולף (Gene Wolfe) בילה את ימיו בפיתוח התהליך התעשייתי לטיגון חטיפי תפוחי האדמה פרינגלס (Pringles), ואת בוקריו וסופי השבוע שלו בכתיבת אפוס מדע בדיוני בארבעה כרכים, דחוס ברמזים חבויים, זיכרונות כוזבים ואוצר מילים שאינו ניתן לתרגום, עד שמבקרים עדיין מתווכחים על המתרחש בו בפועל. ניל גיימן (Neil Gaiman) כינה אותו "ייתכן שסופר המדע הבדיוני האמריקאי החי הטוב ביותר". רוב האמריקאים מעולם לא שמעו עליו.
מברוקלין ועד פאוריה, מקוריאה ועד יוסטון
וולף נולד ב-5 במאי 1931 בברוקלין, ניו יורק, וגדל בעיקר בפאוריה, אילינוי, שם פגש בילדותו את רוזמרי דיטש (Rosemary Dietsch); השניים נישאו בשנת 1956 ונשארו יחד עד מותה ב-2013. הוא החל ללמוד בקולג' לחקלאות ומכניקה של טקסס – כיום אוניברסיטת טקסס A&M – לפני שנשר כדי לשרת כמהנדס קרבי במהלך מלחמת קוריאה, חוויה שתיאר מאוחר יותר ככזו שהותירה אותו "הרוס", מוטרד מרעשים חזקים וסובל מטראומה מתמשכת. הוא חזר להשלים תואר ראשון באוניברסיטת יוסטון ב-1956, אותה שנה שבה נישא. בתקופה זו המיר את דתו מהפרסביטריאניזם לנצרות קתולית, אמונה שתלווה את כתיבתו הספרותית לאורך שארית חייו.
המהנדס שמאחורי הפרינגלס
במשך כמעט שלושה עשורים עבד וולף כמהנדס תעשייה, בעיקר בחברת פרוקטר אנד גמבל (Procter & Gamble), שם תרם לפיתוח תהליך הטיגון המשמש לייצור חטיפי פרינגלס, לפני שהפך לעורך בכיר בכתב העת המקצועי Plant Engineering. הוא שמר על עבודתו כמהנדס עד 1984, כשהוא כותב פרוזה בשולי חיי העבודה שלו – בבקרים, בערבים ובסופי שבוע – ולא כקריירה ספרותית במשרה מלאה, עובדה שעיצבה הן את המשמעת שלו והן את חוסר פרסומו היחסי מחוץ לחוגי הז'אנר במשך רוב שנות עבודתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספר השמש החדשה
המוניטין של וולף נשען בעיקרו על ספר השמש החדשה (The Book of the New Sun), יצירה בארבעה כרכים העוקבת אחר סבריאן (Severian), שוליה בגילדת מענים על כוכב הלכת ארת' (Urth) בעתיד הרחוק, שגורש לאחר שהפגין רחמים אסורים כלפי אסיר. הרומן, המוצג כמסמך ש"תורגם" מהעתיד על ידי חוקר המזוהה רק כ-G.W., מסופר על ידי אדם הטוען לזיכרון מושלם, אך הדיווח שלו אינו מהימן בעליל, ושזור באוצר מילים מומצא ומעורפל השאוב מאנגלית עתיקה אמיתית וממילים שוולף טבע בעצמו. קוראי המגזין לוקוס (Locus) דירגו אותו מאוחר יותר כרומן הפנטזיה השלישי בטיבו שפורסם לפני 1990, אחרי יצירתו של טולקין. וולף המשיך אותו במחזורי ארת' נוספים, ספר השמש הארוכה (The Book of the Long Sun, 1993–1996) ו-ספר השמש הקצרה (The Book of the Short Sun, 1999–2001), לצד רומנים עצמאיים כולל הראש החמישי של קרברוס (The Fifth Head of Cerberus, 1972) ו-שלום (Peace, 1975), וסדרת החייל (Soldier, 1986–2006), ובסך הכל צבר למעלה משלושים רומנים ומאות סיפורים קצרים, מסות ושירים לאורך קריירה שהחלה בפרסום ספרות בשנות ה-60.
סופר של סופרים
השבחים הביקורתיים לוולף הגיעו כמעט לחלוטין מתוך תחום המדע הבדיוני ולא מהתרבות הספרותית המיינסטרימית. אורסולה ק. לה גווין (Ursula K. Le Guin) כינתה אותו "מלוויל שלנו". ג'ורג' ר.ר. מרטין (George R.R. Martin) תיאר אותו כ"אחד הטובים ביותר שהז'אנר שלנו הפיק אי פעם". מבקר הוושינגטון פוסט, מייקל דירדה (Michael Dirda), ציין כי הרומנים שלו "דורשים קורא קשוב" שחייב "להתבונן, לזכור הכול, ואז להסיק מסקנות" – תיאור של קריאה פעילה, דמוית בלשות, ולא של צריכה פסיבית. נשיא אגודת סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה של אמריקה (SFWA), ג'ון סקאלזי (John Scalzi), שהעניק לוולף את אות הגראנד מאסטר, שיבח פרוזה שכינה משמחת, המתרחשת על רקע עולמות "אפלים ועשירים שאין שני להם", בעוד גראנד מאסטרית אחרת, קוני ויליס (Connie Willis), ציינה לטובה את סיפוריו הקצרים, כולל "האי של דוקטור מוות וסיפורים אחרים" ("The Island of Dr. Death and Other Stories") ו-"שבעה לילות אמריקאיים" ("Seven American Nights"), כהוכחה לטווח המשתרע הרבה מעבר למחזור השמש החדשה.
הכרה
וולף זכה בשני פרסי נבולה (Nebula Awards) מטעם אגודת סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה של אמריקה במהלך הקריירה שלו, יחד עם פרסי הפנטזיה העולמי (World Fantasy) ופרסי לוקוס, ובשנת 2012 הוכרז כגראנד מאסטר על שם דיימון נייט (Damon Knight Memorial Grand Master), הכבוד הגבוה ביותר בתחום למפעל חיים, שהוענק בשנה שלאחר מכן בסוף השבוע של פרסי נבולה בסן חוזה. בדברי התודה שלו הוא ייחס לעידוד מאשתו רוזמרי את ביסוס זהותו כסופר במהלך השנים הארוכות שבהן עבד כמהנדס ביום. הוא תיאר את שאיפותיו בפשטות: "ניסיתי להכניס בערך כל מה שחשבתי שחשוב בחיי האדם... ילדים, מלחמה, אהבה ומוות, אלוהים, גן עדן וגיהינום".
מדוע ג'ין מכונה גאון
המונח מוצמד לוולף כמעט לחלוטין באמצעות עדותם של סופרים עמיתים ולא מתוך קונצנזוס ביקורתי רחב – האמירה של גיימן על "סופר המדע הבדיוני האמריקאי החי הטוב ביותר" וההשוואה של לה גווין למלוויל הן שיפוטים של העוסקים המוערכים ביותר בתחום, לא של התרבות הספרותית החיצונית, שהתעלמה ממנו במידה רבה במהלך חייו. מה שזוכה לשבחים הוא הישג טכני ספציפי: וולף בנה מספרים שחוסר המהימנות שלהם אינו תפנית שנחשפת בסוף, אלא מצב מבני שהקורא חייב לזהות ולתקן לאורך כל הדרך, תוך הטמעת רמזים, סתירות ותיאולוגיה קתולית חבויה בפרוזה שמתגמלת קריאה חוזרת יותר מכל סופר ז'אנר דומה בתקופתו. הטענה הנגדית הכנה היא שאותה דחיסות הותירה אותו תמידית כ"סופר של סופרים" ולא כסופר שנקרא בציבור הרחב – הפרוזה שלו דורשת סוג של קריאה פעילה וחשדנית שרוב הקהל לא יעשה, ולמרות השבחים של גיימן, לה גווין ומרטין, ספר השמש החדשה מעולם לא הגיע למיינסטרים כפי שקרה לאפוסים דומים, מה שהותיר את גאונותו עניין של הסכמה כמעט אוניברסלית בקרב מומחים וחוסר נראות כמעט מוחלט בכל מקום אחר.
מורשת
וולף מת ב-14 באפריל 2019 בפאוריה, אילינוי, בגיל 87, ממחלת לב – העיר שבה פגש את אשתו בילדותו – לאחר שבילה חיי עבודה חצויים כמעט שווה בשווה בין קריירה אנונימית בהנדסה לבין גוף ספרותי שסופרים עמיתים עדיין מתייחסים אליו כאל אמת מידה פרטית למה שכתיבת ז'אנר יכולה להשיג כשאיש אינו צופה מקרוב מספיק כדי להבחין כמה זה קשה למעשה. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים ושלוש נכדות; רוזמרי, אשתו מזה חמישים ושבע שנים, מתה שש שנים קודם לכן, וגם בן אחד נפטר לפניו. האיש שאמר פעם שניסה להכניס "ילדים, מלחמה, אהבה ומוות, אלוהים, גן עדן וגיהינום" לספר אחד, הותיר אחריו בדיוק את זה – מספר פעמים, בפרוזה שמעט מאוד קוראים הצליחו לפענח במלואה בקריאה ראשונה.