ג'ין קלי: המצלמה למדה לרקוד
לקראת סוף הרצת המחזמר Pal Joey, נהג ואן ג'ונסון לחזור לתיאטרון החשוך ולמצוא "רק מנורה אחת דולקת. תחתיה, דמות רקדה... ג'ין". האיש שרקד לבדו על הבמה החזיק בתואר בכלכלה מאוניברסיטת פיטסבורג, נשר מלימודי משפטים לאחר חודשיים, ובילדותו נלחם בילדי השכונה שכינו אותו "נמושה" כי נרשם לשיעורי ריקוד. מה שרצה, עד גיל העשרה, היה להיות שחקן בסיס בפיטסבורג פיירטס. מה שקיבל במקום זאת היה התפקיד של ללמד מצלמה כיצד לזוז.
פיטסבורג, כלכלה וקטטות
יוג'ין קורן קלי (Eugene Curran Kelly) נולד ב-23 באוגוסט 1912 בשכונת איסט ליברטי בפיטסבורג, למשפחה אירית-אמריקאית – אביו, ג'יימס פטריק ג'וזף קלי, נולד בפיטרבורו, אונטריו; סבו מצד אמו היה מהגר מדרי. אמו רשמה אותו ואת אחיו ג'יימס לשיעורי ריקוד בגיל שמונה, חוויה שדחה בכוח הזרוע; הוא לא חזר אליה עד גיל חמש עשרה. הוא סיים את תיכון פיבודי בגיל שש עשרה, נרשם לאוניברסיטת המדינה של פנסילבניה, ונשר לאחר קריסת הבורסה ב-1929 כדי לסייע למשפחה. תואר בכלכלה מפיטסבורג הגיע ב-1933, ולאחריו חודשיים של לימודי משפטים. בינתיים פתחו בני משפחת קלי אולפני ריקוד משלהם – בסקווירל היל ב-1932, ובג'ונסטאון ב-1933 – וג'ין לימד בהם. הכשרתו הייתה מגוונת בכוונה: סטפס מהרקדנים האפרו-אמריקאים רוברט דוטסון ופרנק הרינגטון, בלט מקוצ'טובסקי, ומחול ספרדי מאנז'ל קנסינו, דודה של ריטה הייוורת'.
ברודוויי
הוא רקד במחזמר Leave It to Me! של קול פורטר ב-1938, וב-The Time of Your Life (1939) ביצע לראשונה כוריאוגרפיה משלו על במת ברודוויי. לאחר מכן הגיע Pal Joey ב-1940, ותפקיד ג'ואי אוונס הפך אותו לכוכב. הוא נישא לשחקנית בטסי בלייר באוקטובר 1941, חתם על חוזה עם דייוויד או. סלזניק, שמיהר למכור מחצית מהחוזה לאולפני MGM, ועבר מערבה.
MGM והמטאטא
הופעת הבכורה שלו לצד ג'ודי גרלנד ב-For Me and My Gal (1942) הותירה אותו "מזועזע מהמראה של עצמי כשהוא מוגדל פי 20". ב-Thousands Cheer (1943) הוא כוריאוגרף דואט אהבה פארודי עם מטאטא. ב-Cover Girl (1944), בהשאלה לאולפני קולומביה, הוא רקד עם בבואתו שלו. ב-Anchors Aweigh (1945) הוא רקד עם ג'רי העכבר – אנימציה בפיקוחם של ויליאם האנה וג'וזף ברברה – והיה מועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. המבקר מני פארבר, שביטל אותו בעבר, חזר בו בפומבי: "קלי הוא הרקדן המרגש ביותר שהופיע בסרטי הוליווד". לאחר שגויס לצי בנובמבר 1944 כסגן משנה, העביר את המלחמה במחלקה לצילום בוושינגטון בכתיבה ובבימוי סרטים דוקומנטריים – מקריות של שיבוץ ששינתה את הקריירה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יום בניו יורק ואמריקאי בפריז
יום בניו יורק (On the Town, 1949), בבימוי משותף עם סטנלי דונן, הוציא את מחזמר הקולנוע מחוץ לאולפן אל רחובות ניו יורק. אמריקאי בפריז (An American in Paris, 1951) זכה בשישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, הציג את לסלי קארון בת ה-19, וחתם בבלט חלומות בן 17 דקות, קטע ההפקה היקר ביותר שצולם עד אז. ב-1952 העניקה האקדמיה לקלי פרס כבוד "בהוקרה על הרבגוניות שלו כשחקן, זמר, במאי ורקדן, ובמיוחד על הישגיו המבריקים באמנות הכוריאוגרפיה בקולנוע". באותה שנה יצא שיר אשיר בגשם (Singin' in the Rain), שוב עם דונן: סולו כותרת, "Moses Supposes" עם דונלד או'קונור, וסיום "Broadway Melody" עם סיד צ'ריס. הסרט התקבל בקרירות רבה יותר מאמריקאי בפריז ומאז עברו שבעים שנה שבהן עקף אותו.
ריקוד לאדם הפשוט
לפרויקט של קלי היה מצע: ריקוד עבור האדם הפשוט. הוא סירב ללבוש חליפת ערב רשמית. בלייר תיארה את ההשפעה – "חליפת מלחים או הגרביים הלבנים ונעלי המוקסין שלו, או חולצות הטי על גופו השרירי, העניקו לכולם את ההרגשה שהוא בחור רגיל, ושגם הם יכולים אולי לבטא אהבה ושמחה בריקוד ברחוב". הוא התבטא במפורש על הניגוד לפרד אסטר: "נהגתי לקנא בסגנון הקריר והאריסטוקרטי שלו, האינטימי והמאופק. פרד לובש כובע צילינדר וטוקסידו כאילו נולד לזה – אני לובש אותם ונראה כמו נהג משאית". הוא ייחס את ההבדל לספורט: "יש קשר חזק בין ספורט לריקוד, והריקוד שלי נובע מימיי המוקדמים כספורטאי". הוא סירב לתייג את סגנונו, וכינה אותו הכלאה של מחול מודרני, קלאסי ופולקלור אמריקאי. ב-1958 יצר את Dancing: A Man's Game עבור התוכנית Omnibus של NBC, שבו העלה מחדש את תנועותיהם של מיקי מנטל, שוגר ריי רובינסון ובוב קוזי ככוריאוגרפיה – הצהרת התזה הברורה ביותר שלו שהעלה אי פעם על מסך.
לאחר מות המחזמר
Invitation to the Dance (1956), סרט הבכורה שלו כבמאי יחיד וניסיונו למכור בלט מודרני לקהל המונים, נפגע מעיכובים ונכשל בקופות, אם כי זכה בפרס דוב הזהב בברלין. הוא עזב את MGM ב-1957. הוא ביים את Flower Drum Song בברודוויי ב-1958, וב-1960 הפך לאמריקאי הראשון שהוזמן ליצור בלט לאופרה של פריז – Pas de Dieux, לצלילי גרשווין – מה שהקנה לו את תואר אביר לגיון הכבוד. הוא שיחק ב-Inherit the Wind, ביים את וולטר מתאו ללהיט ב-A Guide for the Married Man (1967) ואת מתאו וסטרייסנד ב-הלו, דולי! (1969), שזכה בשלושה אוסקרים משבע מועמדויות. ב-That's Entertainment, Part II (1976) רקד עם אסטר בפעם האחרונה; זה היה הריקוד הציבורי האחרון של אסטר, בגיל 76.
מדוע ג'ין מכונה גאון
הכישרון הוא פיזי ומרחבי יותר מאשר אינטלקטואלי, והניתוח הכנה מציין זאת. מה שמפריד את קלי מכל רקדן גדול אחר בעידן האולפנים הוא העובדה שהתייחס לריקוד כאל בעיה קולנועית. הוא הציג את התזה בעצמו ב-1951: אם המצלמה אמורה לתרום לריקוד, עליה לתת "לכל צופה מבט בלתי מעוות ודומה לחלוטין על הרקדן והרקע". השארת הדמות כולה בפריים, שמירה על רקע זורם, הפיכת המצלמה לשותפה ולא לצופה – ביצוע הדבר דרש פתרון של תנועה, בימוי, עדשות ועריכה בו-זמנית. הוא היה מהראשונים להשתמש במסך מפוצל, חשיפה כפולה ושילוב לייב-אקשן עם אנימציה, והוא זוכה כמעט לבדו להפיכת הבלט למקובל מסחרית על קהל הקולנוע. היסטוריונית המחול בת גני (Beth Genné) ניסחה זאת היטב: יחד עם דונן ומינלי, קלי "השפיע באופן יסודי על האופן שבו נעשים סרטים ועל הדרך שבה אנו מסתכלים עליהם. והוא עשה זאת עם עין של רקדן ומפרספקטיבה של רקדן".
טיעון הנגד חשוב. מדובר במיומנות, באתלטיות ובמוסר עבודה יוצא דופן, לא בתאוריה של דבר, ולדבריו שלו הוא השאיל את הסגנון בשלמותו. הסרטים הגדולים היו שיתופי פעולה דחוסים – דונן ביים במשותף את שני הטובים שבהם. מחוץ למחזמר הרקורד שלו לא אחיד: Gigot נערך מחדש וכישל, The Cheyenne Social Club ו-Xanadu היו כישלונות. והקמפיין שלו לגבריות בריקוד נשא גוון לא נעים, כולל הערות פומביות שגבר ש"רוקד בנשיות... רוקד רע" – מכירתיות לא פחות מאסתטיקה, והיא הזדקנה רע. הטענה הניתנת להגנה היא שלמות ולא התעלות: אדם אחד שעושה שישה תפקידים בו-זמנית, מספיק טוב כדי שהתפרים לעולם לא ייראו.
מורשת
הוא קיבל את פרס מרכז קנדי ב-1982, פרס מפעל חיים ממכון הסרטים האמריקאי ב-1985, פרס גילדת שחקני המסך ב-1989, את המדליה הלאומית לאמנויות מהנשיא קלינטון ב-1994 ופרס סזאר של כבוד ב-1996. שני אירועים מוחיים הותירו אותו מוגבל, והוא מת בבוורלי הילס ב-2 בפברואר 1996. מכון הסרטים האמריקאי דירג אותו לימים במקום ה-15 בין אגדות הגברים הגדולות של הוליווד הקלאסית. בשנת 2013 נבחר שיר הנושא שלו לרגע הריקוד האהוב על האומה.