גבריאלה ד'אנונציו: המשורר שתרגל את הפשיזם

ב-12 בספטמבר 1919 צעד משורר בן חמישים ושש, עיוור בעין אחת, אל נמל פיומה (Fiume) האדריאטי בראש כוח של כאלפיים מתנדבים לאומנים, גירש את חיל המצב של בעלות הברית והכריז על עצמו כשליט העיר. בתוך שנה הוא הכריז על מדינה עצמאית בראשותו כ"דוצ'ה" (Duce), ניסח לה חוקה וגיבש את רוב הכוריאוגרפיה שהמאה העשרים תזהה מיד: המרפסת, הדיאלוג עם ההמון, החולצות השחורות וההצדעה הרומית. בניטו מוסוליני צפה בו מקרוב. אירועי פיומה התרחשו שלוש שנים לפני המצעד על רומא.

הילד ששינה את שמו

הוא נולד בשם גבריאלה רפנייטה (Gabriele Rapagnetta) בפסקארה ב-12 במרץ 1863; אביו הוסיף את השם ד'אנונציו, והבן הקדיש את חייו להוכחה ששם יכול להיות יצירת אמנות. הוא למד בתיכון צ'יקוניני (Liceo Cicognini) בפראטו שבטוסקנה, ופרסם את קובץ השירה הראשון שלו, Primo Vere, בשנת 1879, בהיותו בן שש-עשרה, בחיקוי גלוי לקרדוצ'י. בשנת 1881 החל ללמוד באוניברסיטת רומא והשתלב מיד בעיתונות הספרותית של Cronaca Bizantina. הוא התפרסם עוד לפני גיל עשרים וחמש, ומעולם לא חדל מלהיות מפורסם.

רומנים של עודפות

Il Piacere — שפורסם באנגלית בשם The Child of Pleasure — הופיע ב-1889 ועורר רושם עמוק: רומן של התעמקות אסתטית עצמית שבו הגיבור רודף אחר תחושות כייעוד. L'Innocente הופיע ב-1891 ו-Il Trionfo della Morte ב-1894. השירה נמשכה במקביל — Il Poema Paradisiaco ו-Odi Navali ב-1893, וה-Laudi מ-1900, מתוכם Alcyone הוא הכרך ששרד בצורה הטובה ביותר. הקונצנזוס הביקורתי, אז והיום, מתמקד בפן החיצוני: הכתיבה בולטת, כפי שמציינת בריטניקה, ב"סגנון שוטף ומלודי", והיא מפגינה וירטואוזיות לשונית מסוג שהאיטלקית לא ראתה מאז דורו של קרדוצ'י. הוא שאב מניטשה, מהסימבוליזם הצרפתי ומהעבר הקלאסי, והוא הדמות האיטלקית המרכזית של הדקדנטיות. יצירתו הפורייה בכל הז'אנרים הראתה "חדשנות לשונית וצורנית ניכרת".

דוסה

החל מ-1894 ניהל את פרשת האהבים הפומבית ביותר באירופה עם השחקנית אליאונורה דוסה (Eleonora Duse), וכתב עבורה את התפקידים שביססו את המוניטין התיאטרלי שלו — La Città morta (1898), Francesca da Rimini (1901). הקשר הסתיים ב-1910, השנה שבה נושיו השיגו אותו. הוא נמלט לצרפת, שם שיתף פעולה עם קלוד דביסי ביצירה Le Martyre de Saint Sébastien (1911). הוא כבר כיהן בפרלמנט, לאחר שנבחר ב-1897, וב-1910 הצטרף לאגודה הלאומנית האיטלקית. האסתטיקן החל להתחמש.

מאי הקורן

ב-1914 שהה ד'אנונציו בפריז, דיווח מהחזית הצרפתית ופעל למען כניסת איטליה למלחמה. הוא חזר הביתה ב-1915 והפך לקול הבולט ביותר של ההתערבות האיטלקית, נאם בקווארטו בשמו של גריבלדי וניהל את מה שתיאור מלומד אחד מכנה "קמפיין מתוקשר של נאומים דמגוגיים וחוברות תעמולה" במהלך השבועות הידועים כ"מאי הקורן" (Radiant May). איטליה יצאה למלחמה. זהו אחד המקרים הבודדים בהיסטוריה המודרנית שבהם ניתן לומר במידה של אמינות שמשורר סייע לדחוף מדינה למלחמה.

הטייס בעל העין האחת

הוא היה בן חמישים ושתיים והתנדב כטייס קרב. פשיטה כושלת על זארה פצעה אותו ועלתה לו בראייה בעין אחת. שיא הקרב הממשי שלו היה מוגבל, אך המיתולוגיזציה שלו לא: ב-9 באוגוסט 1918 הוביל תשעה מטוסים מהטייסת ה-87 למסע הלוך-חזור של 700 מייל לווינה כדי להטיל עלוני תעמולה בצבעי הטריקולור על בירת האויב מגובה של שמונה מאות מטרים. זה לא השיג דבר מבחינה צבאית, אך השיג הכל מבחינות אחרות. זו נותרה המחווה המושלמת של ד'אנונציו — סיכון עצום, בימוי מעודן, ללא פצצות.

פיומה

כאשר ועידת השלום בפריז מנעה מאיטליה את השטחים האדריאטיים שהלאומנים האמינו שהובטחו להם, ד'אנונציו ניצל את הזעם שנוצר. מתנדביו כבשו את פיומה בספטמבר 1919. המדינה האיטלקית הטילה מצור על העיר בעוד חלק גדול מהציבור האיטלקי מריע. בספטמבר 1920 הוא הכריז על הריג'נסי האיטלקי של קרנארו (Italian Regency of Carnaro) והכתיר את עצמו כדוצ'ה, תוך פרסום "אמנת קרנארו" שנכתבה עם האנרכו-סינדיקליסט אלצ'סטה דה אמבריס (Alceste de Ambris) — חוקה קורפורטיסטית המארגנת את החברה לתשע תאגידים, אליהם הוסיף ד'אנונציו תאגיד עשירי המייצג בני אדם עילאיים. זהו מסמך שנקרא כחצי סינדיקליזם אוטופי וחצי מיסטיקה פרוטו-פשיסטית, והוא בישר רבות על המערכת הפשיסטית האיטלקית המאוחרת. הסכם רפאלו הפך את פיומה לרפובליקה עצמאית; הצבא האיטלקי פינה אותו בדצמבר 1920.

מוסוליני אימץ את ארגז הכלים. ה"ארדיטי" (Arditi) בחולצות השחורות, ההצדעה הרומית, הקשר התיאטרלי בין מנהיג להמון, והנוהג להשקות בכוח מתנגדים פוליטיים בכמויות גדולות של שמן קיק, כולם עברו מפיומה לפשיזם.

הכלוב המוזהב

הוא זכה לחנינה ולאחר מכן נוטרל. מוסוליני העדיף אותו כמיתוס ולא כיריב, וד'אנונציו בילה את שנותיו האחרונות ב"ויטוריאלה דלי איטליאני" (Il Vittoriale degli Italiani), מתחם הווילה-מוזיאון-מאוזוליאום העצום שבנה מעל אגם גארדה בין 1923 ל-1938, ואשר מילא בשרידים של עצמו, כולל חרטום של ספינת מלחמה. הוא קיבל תואר נסיך מונטה נבוזו (Prince of Monte Nevoso) ב-1924 ומונה לנשיא האקדמיה המלכותית האיטלקית ב-1937. הוא מעולם לא החזיק בתפקיד במדינה הפשיסטית. הוא מת משבץ ב-1 במרץ 1938 בגרדונה ריביירה וזכה להלוויה ממלכתית מידי מוסוליני.

מדוע גבריאלה מכונה גאון

הכישרון שלו היה לגרום לשפה לבצע עבודה פיזית. בשירים — מעל הכל ב-Alcyone, ובשיר המדוקלם עדיין "La Pioggia nel Pineto" — האיטלקית כפופה למקצבים המשחזרים מזג אוויר, עור וגשם ביער אורנים, והאפקט אינו דקורטיבי אלא חושי. בריטניקה מכנה אותו "הסופר המוביל של איטליה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20", וההערכה הטכנית היא שהוא הביא "חדשנות לשונית וצורנית ניכרת" לשירה, לרומן ולתיאטרון כאחד. יש כאן גם צורה שנייה ומכוערת יותר של גאונות, ויש לתת לה שם: הוא הבין לפני כולם שפוליטיקה המונית היא מדיום תיאטרלי ושאפשר להלחין המון כמו שיר. כל דיקטטור בחמישים השנים הבאות פעל בפורמט שהוא המציא.

טיעוני הנגד כבדים לשני הכיוונים. מבחינה אסתטית, השטף הוא גם החולשה — הרומנים של שנות ה-1890 יכולים להיקרא כהערצה עצמית מתמשכת, וסגנון שכולו על פני השטח התיישן יותר מאשר עבודות רזות יותר של בני דורו. מבחינה פוליטית, אין דרך להציג זאת בצורה נקייה. "הפשיזם הלהוט שלו תוגמל על ידי מוסוליני"; המוניטין שלו, כפי שמנסחת זאת יצירת עזר אחת, "מעורפל על ידי הקשרים הפשיסטיים שלו"; ושמן הקיק היה הרעיון שלו. המקסימום שניתן לומר בכנות כהקלה הוא שהוא מעולם לא הצטרף לממשלה הפשיסטית וכי מוסוליני החזיק אותו כלוא באופן דקורטיבי. זו אינה הגנה, אלא רק פרט.

מורשת

ד'אנונציו נותר בעיה חיה באיטליה: נקרא בבתי הספר בשל Alcyone ו-"La Pioggia nel Pineto", ונלמד על ידי היסטוריונים כאיש שכתב את הטיוטה הראשונה לסגנון הפוליטי הפשיסטי. הויטוריאלה, שעדיין פתוח מעל אגם גארדה, הוא הדבר הקרוב ביותר באירופה לאנדרטה שנבנתה על ידי אדם למיתוס של עצמו. הוא דמות נדירה שאת המוניטין הספרותי שלה ואת המוניטין ההיסטורי שלה יש לשפוט בנפרד — וההיסטורי גרוע יותר ממה שהשירים ראויים לו, אך לא בצורה לא הוגנת.