פומיהיקו מאקי: האדריכל שסירב להמציא
במשך כרבע מאה, פומיהיקו מאקי (Fumihiko Maki) המשיך לחזור לקטע רחוב אחד בטוקיו. מתחם הילסייד טרס (Hillside Terrace) נבנה בשלבים מסוף שנות ה-60 ועד שנות ה-90, כאשר כל תוספת מנהלת משא ומתן עם מה שכבר הניח שם, עד שהזמנה פרטית הפכה בשקט לחלק מן העיר. זהו הפחות מרהיב מבין עבודותיו העיקריות והחושפני ביותר שבהם. "יצירה באדריכלות," הוא אמר, "היא גילוי, לא המצאה."
תלמידו של טנגה, תלמידו של סרט
מאקי נולד בטוקיו ב-6 בספטמבר 1928, והחשיפה הראשונה שלו לאדריכלות מודרנית הגיעה בטוקיו של שנות ה-30, שם קומץ אדריכלים חלוצים שברו גם את הסגנונות היפניים המסורתיים וגם את אלו האירופיים המיובאים. הוא למד באוניברסיטת טוקיו (University of Tokyo) תחת קנזו טנגה (Kenzo Tange) — הדמות הדומיננטית באדריכלות היפנית שלאחר המלחמה, שהכיר לו את המטבוליזם ואת האורבניזם כדיסציפלינה — וקיבל את התואר הראשון שלו באדריכלות ב-1952.
לאחר מכן הוא עזב. הוא השלים תואר שני באקדמיה לאמנות קראנברוק (Cranbrook Academy of Art) במישיגן ב-1953 ותואר שני נוסף בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת הרווארד (Harvard Graduate School of Design) ב-1954, שם למד אצל ז'וזפ יויס סרט (Josep Lluís Sert) והשתתף בכנס לעיצוב עירוני שהותיר בו חותם לצמיתות. הוא התמחה במשרד סקידמור, אווינגס ומריל (Skidmore, Owings and Merrill) בניו יורק ובמשרד סרט ג'קסון ושות' (Sert Jackson and Associates) בקיימברידג', והחל מ-1956 לימד באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, שם כפרופסור צעיר קיבל את ההזמנה הראשונה שלו ובנה את הבניין הראשון שלו, אולם שטיינברג (Steinberg Hall). הוא לימד בהרווארד בתחילת שנות ה-60 לפני שחזר ליפן.
התוצאה הייתה אדריכל עם שתי השכלות אמיתיות ולא רק השכלה אחת פלוס סיור. חבר השופטים של פרס פריצקר יתאר אותו מאוחר יותר כמודרניסט "שמיזג את הטוב שבשתי התרבויות, המזרחית והמערבית."
המטבוליסטים
בשנת 1960 הפך מאקי לחבר מייסד של המטבוליסטים, קבוצת אוונגרד של אדריכלים יפנים צעירים ששאבו את שמם משורש יווני שפירושו שינוי, גיוון, מהפכה. הנחת היסוד שלהם הייתה שיש לתפוס בניינים וערים כאורגניזמים חיים וניתנים לשינוי — גמישות ויכולת שינוי היו הערכים התפעוליים — והכלל המנחה שלהם היה שלעולם אין לעצב במנותק מהמבנה של העיר ככלל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המטבוליזם הוליד כמה מהפנטזיות המופרכות ביותר שלא נבנו במאה העשרים. מאקי הפיק מכך לקח כמעט הפוך. מה שנשאר איתו היה החצי השני של הדוקטרינה: העיר כרקע הכרחי. "אורבניזם," אמר, "הוא הרקע החיוני לאדריכלות." הוא הקדיש את שארית הקריירה שלו ליחסים בין החלקים לשלם, כשהוא מציב כאחת ממטרותיו שיווי משקל דינמי שיכול להחזיק מסות, נפחים וחומרים סותרים בהרכב אחד. הוא גם ייבא למודרניזם את המושג היפני oku — פנימיות מרחבית, עומק המושג בעקיפין ולא מוכרז על גבי חזית.
מאקי ושות'
הוא חזר לטוקיו וייסד את משרד מאקי ושות' (Maki and Associates) ב-1965. הוא מעולם לא הפך לגדול — כ-35 אנשים — והוא שמר על כך בכוונה, ותיאר זאת כ"מבנה קבוצתי המאפשר לאנשים בעלי דמיון מגוון" לעבוד יחד. במשך כמעט שישה עשורים הוא הפיק בניינים בארבע יבשות מבלי לפתח מעולם סגנון חתימה שהיה הופך אותם למזוהים באופן מיידי.
הילסייד טרס, שהחל בסוף שנות ה-60 ונמשך עד תחילת שנות ה-90, הוא מקרה הבוחן: שכבות שקופות, חצרות אינטימיות, קומפלקס השזור ברחוב שלו במשך עשרים וחמש שנים. המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בקיוטו (1986) הוא הבניין הקלאסי ביותר שלו, בעל ציפוי שיש ובנוי סביב השתקפות האור. היכל הספורט העירוני פוג'יסאווה (1984) היה נקודת המפנה — גג פלדת אל-חלד שנראה כמרחף, הנתמך בארבע נקודות בלבד. לאחר מכן עבד בקנה מידה אזרחי אמיתי: היכל הספורט המטרופוליני של טוקיו (1990), כמעט חצי מיליון רגל רבוע בשלושה בניינים המהווים פיסת נוף עירוני חדשה, ומאקוהארי מסה (Makuhari Messe, 1989), מעל 1.5 מיליון רגל רבוע על קרקע שיובשה במפרץ טוקיו, שחבר השופטים של פריצקר כינה "רכס הרים מעשה ידי אדם של גגות פלדת אל-חלד." ספירל (Spiral, 1985), בית ההארחה YKK (1982), טפיה (Tepia, 1989), שלוחת מוזיאון האמנות איוואסאקי (1987) וכנסיית המשיח בטוקיו (1995) משלימים את המגוון.
אור, פרט והפרס
ב-10 ביוני 1993, בטירת פראג, קיבל מאקי את פרס פריצקר לאדריכלות מידיו של ג'יי א. פריצקר (Jay A. Pritzker) — החתן השישה-עשר, והאדריכל היפני השני אחרי מורו, טנגה. הציטוט מוחשי בצורה יוצאת דופן לגבי מה שהעריכו. על אור: "הוא משתמש באור בצורה מופתית והופך אותו לחלק מוחשי בכל עיצוב כמו הקירות והגג. בכל בניין, הוא מחפש דרך לגרום לשקיפות, עמימות ואטימות להתקיים בהרמוניה מוחלטת." על מלאכת יד, בציטוט דבריו: "פירוט הוא מה שנותן לאדריכלות את הקצב והקנה מידה שלה." ועל הנקודה של המפעל כולו, שוב במילותיו: "זוהי אחריותו של האדריכל להשאיר אחריו בניינים שהם נכסים לתרבות."
הפרס לא האט אותו. מרכז ירבה בואנה לאמנויות (Yerba Buena Center for the Arts) נפתח בסן פרנסיסקו באותה שנה; שלוחת ה-MIT מדיה לאב (MIT Media Lab) הגיעה ב-2009, מוזיאון אגא חאן (Aga Khan Museum) בטורונטו ב-2014, ומגדל 4 וורלד טרייד סנטר (4 World Trade Center) במנהטן ב-2013 — מגדל זכוכית מאופק במכוון באתר הטעון ביותר רגשית באדריכלות האמריקאית, שקרוב להזמנה המושלמת עבור מאקי. הוא היה גם כותב פורה, וחבר השופטים ציין כי כתיבתו תרמה להבנה העצמית של המקצוע לא פחות מבנייניו. הוא מת ב-6 ביוני 2024, בגיל 95.
מדוע פומיהיקו מכונה גאון
יש לטעון זאת בזהירות, כיוון שמאקי עצמו דחה את היכולת שהמילה מצביעה עליה בדרך כלל. גאונות באדריכלות היא בדרך כלל קיצור לקרע — הפרט שממציא צורה שאף אחד לא הכיר. מאקי אמר במפורש שאדריכלות היא "גילוי, לא המצאה... פעולה תרבותית כתגובה לדמיון או לחזון המשותף של התקופה," והוא התכוון לכך כשיטת עבודה, לא כצניעות. מה שהיה לו בפועל הוא יכולת נדירה ופחות קריאה: היכולת להחזיק מספר עצום של דרישות בלתי תואמות — היסטוריה של אתר, תבואה של עיר, פיזיקה מבנית, התנהגות האור דרך שלוש דרגות שקיפות, המפרק שבו שני חומרים נפגשים — בשיווי משקל יחיד, ולעשות זאת שוב ושוב לאורך שישים שנה וארבע יבשות ללא נוסחה. חבר השופטים של פריצקר בחר ב"מופתי" ו"מושג בדייקנות" במקום "גאונות," וזהו המשלב הכן. ראוי לציין, אף חבר שופטים לא אמר שהוא בעל חזון.
המקרה הנגדי אמיתי. מאקי היה הפחות רדיקלי מבין המטבוליסטים והאריך ימים יותר מהתנועה שלהם דווקא על ידי דחיית האוטופיות שלה, ומבקר סביר יכול למצוא את התוצאה קרירה, תאגידית ולא מסוכנת מספיק — בניינים באיכות בלתי פוסקת שלעיתים נדירות מבהילים מישהו. עבודתו הבינלאומית המאוחרת, כולל 4 וורלד טרייד סנטר, היא מאופקת בעיצובה, דבר המהווה סגולה או התחמקות בהתאם למה שאתה רוצה שהאדריכלות תעשה. הוא לא בנה שפה חדשה. מה שהוא הוכיח במקום זאת הוא שאינטליגנציה מתמשכת, המיושמת ללא אגו לאורך זמן רב מאוד, מפיקה משהו שמחווה גאונית יחידה אינה יכולה: גוף עבודה שבו שום דבר לא הזדקן רע.
מורשת
השפעתו של מאקי קלה יותר לראייה בערים מאשר בסגנון, כי אין סגנון מאקי לחיקוי. הילסייד טרס נותר הטיעון העומד לכך שבניין יכול להיות שכן טוב, ופוג'יסאווה ההוכחה שאיפוק הנדסי יכול להפיק גג שנראה שאינו שוקל דבר. הוא היה האדריכל היפני השני שקיבל את הפריצקר; שורה ארוכה הלכה בעקבותיו, והמעמד הבינלאומי של האדריכלות היפנית במאה העשרים ואחת נשען במידה רבה על הגשר שהוא וטנגה בנו בין טוקיו למערב. הבניינים, כפי שחזו השופטים, היו "נועדו לשרוד אופנה גרידא."