פריץ הבר: לחם מן האוויר, מוות מן הענן
שליש מייצור המזון העולמי השנתי תלוי באמוניה המיוצרת באמצעות תגובה שהפעיל פריץ הבר לראשונה במעבדה בשנת 1909, ומזון זה מוערך כמקיים כמעט מחצית מבני האדם החיים כיום. אותו אדם ניהל באופן אישי את שחרור גז הכלור בקרב איפר השני, פעולה שגרמה ליותר מ-67,000 נפגעים, וב-2 במאי 1915, הלילה שאחרי שפיקח על התקפת הכלור הראשונה, ירתה אשתו בעצמה בגינה באמצעות אקדחו הצבאי.
ברסלאו, ואב שלא יכול היה לרצות
פריץ יעקב הבר (Fritz Jakob Haber) נולד ב-9 בדצמבר 1868 בברסלאו, פרוסיה – כיום ורוצלב (Wrocław) – למשפחה יהודית אמידה. אביו, זיגפריד, היה סוחר בולט בפיגמנטים של צבע; אמו, פאולה, מתה שלושה שבועות לאחר לידתו. אם חורגת, הדוויג, ושלוש אחיות למחצה הפכו למשפחתו הקרובה. מערכת היחסים שלו עם אביו נותרה מרוחקת ומתוחה לכל אורך חייו, עובדה שראוי לציין: חלק ניכר מהקריירה של הבר נקרא כהפגנה של חיוניות עבור קהל שמעולם לא הכיר בה באמת.
הוא למד באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, בהיידלברג ובאוניברסיטה הטכנית בשרלוטנבורג, וקיבל דוקטורט בכימיה בשנת 1891 עם מחקר על נגזרות פיפרונל. תקופה קצרה ואומללה בעסק הכימי של אביו באה בעקבות זאת. בשנת 1894 מצא את מקומו באקדמיה באוניברסיטת קרלסרוהה.
לחם מן האוויר
הבעיה שנטל על עצמו הייתה המשמעותית ביותר בכימיה יישומית. חנקן מהווה את רוב האטמוספירה אך הוא כמעט אינרטי; צמחים אינם יכולים להשתמש בו ישירות, ומלאי הדשן הטבעי של העולם היה סופי ושברירי מבחינה גיאופוליטית. בשנת 1909 הפך הבר לכימאי הראשון שסינתז אמוניה מגז חנקן ומימן, כשהוא מניע את התגובה בטמפרטורה גבוהה, לחץ גבוה וזרז. קרל בוש (Carl Bosch) בחברת BASF הגדיל את תוצאת המעבדה לקנה מידה תעשייתי, ועד 1913 תהליך הבר-בוש פעל בנפח ייצור מלא.
קשה להפריז בחשיבותן של התוצאות. הייצור העולמי השנתי של דשן חנקני סינתטי עולה כיום על 100 מיליון טון. הבר, פשוטו כמשמעו, עשה לחם מאוויר – ובדרך אגב, שחרר את גרמניה מהתלות בחנקות מיובאות עבור חומרי נפץ בדיוק ברגע שבו יצאה למלחמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המניפסט והענן
ההתלהבות של הבר מהמלחמה ההיא לא ידעה גבולות. הוא חתם על מניפסט ה-93 באוקטובר 1914, הועלה לדרגת קפטן, ולקח פיקוד על מדור הכימיה של משרד המלחמה. הוא פיקח באופן אישי על פריסת הכלור באיפר באפריל ובמאי 1915. לאחר מכן ניסח את מה שעדיין מכונה 'חוק הבר', הקשר המתמטי בין ריכוז הגז לזמן החשיפה הנדרש להריגה – כימות של הרעלה, המטופל כמשתנה הנדסי.
הוא מעולם לא התנצל. הוא הגן על נשק כימי כשלב טבעי בהיסטוריה של החימוש: "ההסתייגות שהייתה לאביר מהאדם עם כלי היריה חוזרת אצל החייל שיורה בקליעי פלדה לעבר האדם שמתעמת מולו בנשק כימי". בין השנים 1919 ל-1923, כנגד רוח הסכם השלום, הוא המשיך לפתח נשק כימי בחשאי, תוך סיוע לספרד ולרוסיה.
קלרה
הוא נשא לאישה את קלרה אימרוואר (Clara Immerwahr) ב-3 באוגוסט 1901. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה דוקטורט בכימיה באוניברסיטת ברסלאו, ולפי כל העדויות מדענית בעלת יכולת אמיתית; בנם הרמן נולד ב-1902. היא הייתה גם פעילה לזכויות נשים ופציפיסטית, והיא שקעה בדיכאון גובר ככל שהקריירה שלה נעלמה לתוך הנישואים. ב-2 במאי 1915, בלילה שאחרי שבעלה ניהל את התקפת הכלור הראשונה, היא ירתה לעצמה בלב עם אקדחו הצבאי. היא לא מתה מיד. הרמן, בן שתים-עשרה, שמע את הירייה ומצא אותה.
הבר נישא בשנית באוקטובר 1917 לשרלוט נתן. נולדו להם שני ילדים והם התגרשו בדצמבר 1927.
הפרס
ועדת פרס נובל העניקה לו את פרס הכימיה לשנת 1918, שהוענק ב-1919, על סינתזת האמוניה. זו הייתה, ונותרה, אחת ההחלטות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של הפרס; מבקרים, בהם אלברט איינשטיין, תהו אם ניתן להוקיר את העבודה בעוד מחברה טרי מניהול לוחמת גזים. נאום קבלת הפרס של הבר הכיל הערה בלתי צפויה של צניעות לגבי ההישג עצמו: "ייתכן שפתרון זה אינו הסופי. חיידקי חנקן מלמדים אותנו שהטבע, עם צורותיה המתוחכמות של כימיית החומר החי, עדיין מבין ומשתמש בשיטות שטרם למדנו לחקות".
הייתה לכך דעיכה נוראית נוספת. במהלך שנות ה-20, מדענים במכון קייזר וילהלם של הבר פיתחו את ציקלון א' (Zyklon A), חומר חיטוי מבוסס ציאניד לאחסון דגנים – ללא מעורבותו הישירה. גרסה מאוחרת יותר, ציקלון ב' (Zyklon B), שימשה בתאי הגזים הנאציים לרצח של יותר ממיליון יהודים.
מדוע פריץ נקרא גאון
הטענה נוגעת לסוג מסוים של דמיון מדעי: היכולת לראות מערכת תעשייתית במקום שבו אחרים ראו סקרנות מעבדתית. קיבוע חנקן אטמוספרי היה טריטוריה עוינת מבחינה תרמודינמית, וההישג לא היה רק הרצת התגובה אלא הרצתה בתנאים – חום, לחץ, קטליזה – שניתן היה להוציא אל הפועל. מוחו של הבר עבד בקנה מידה רציף, משולחן המעבדה למפעל ועד לאספקת המזון הלאומית, והוא עבד באופן זהה משני צידי הקו המוסרי: חוק הבר הוא אותה אינסטינקט לכימות המיושם על קטלניות, והופך אימה בשדה הקרב לנוסחה. מדענים מעטים מאוד שינו את כושר הנשיאה של כדור הארץ. הוא עשה זאת, וההיסטוריון דניאל צ'ארלס סיכם את הקריירה הנובעת מכך בביטוי "בין גאונות לרצח עם".
ההסתייגויות משמעותיות. הסינתזה במעבדה הייתה של הבר, אך החלק ששינה את העולם – הפיכתו לתעשייה – היה ההנדסה של קרל בוש ב-BASF, והתהליך נושא את שני השמות מסיבה טובה. הבר עצמו הודה בסטוקהולם שחיידקי קיבוע חנקן פתרו את אותה בעיה בצורה אלגנטית יותר ממנו, ללא מכלי לחץ. והעבודה על הנשק הכימי, מומחית טכנית ככל שתהיה, לא הייתה גילוי מדעי כלל; זה היה יישום של כימיה ידועה להרג, שנרדף בהתלהבות שהוא מעולם לא הסתייג ממנה. פותר בעיות דגול, בוודאי. האם מוח דגול הוא אותו דבר היא שאלה שחייו אורגנו כדי להפוך תשובה נקייה עליה לבלתי אפשרית.
מורשת
הפטריוטיות לא הצילה אותו. לאחר שהנאצים תפסו את השלטון ב-1933, התפטר הבר מתפקיד מנהל מכון קייזר וילהלם לכימיה פיזיקלית ואלקטרוכימיה. התנצרותו ב-1892 ושירותו כקפטן במלחמה האחרונה לא נחשבו לכלום: הוא נחשף ל'חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי', שכוון נגד מדענים יהודים. הוא בילה את חודשיו האחרונים בפריז, בספרד ובשוויץ עם תעוקת לב חריפה. בינואר 1934 קיבל את הצעתו של חיים ויצמן לניהול במכון זיו בארץ ישראל המנדטורית, ומת מאי-ספיקת לב במלון בבזל ב-29 בינואר 1934, בגיל שישים וחמש, בדרכו לשם. ההספד של איינשטיין היה המשפט האמיתי ביותר שנכתב עליו: "חייו של הבר היו הטרגדיה של היהודי הגרמני – הטרגדיה של אהבה נכזבת". ספרייתו עברה למכון זיו, והוקדשה כספריית פריץ הבר בשנת 1936; המכון הישן שלו נקרא על שמו בשנת 1953.