פרנק סינטרה: האיש שלמד לנשום
במשך שלוש שנים עמד פרנק סינטרה מאחורי טומי דורסי וצפה בו מנגן בטרומבון — ספציפית, צפה בו גונב אוויר בפינת פיו כך שהקו המוזיקלי לא נשבר באופן נשמע. סינטרה למד בעצמו לעשות את אותו הדבר עם מילים של שיר. הוא מעולם לא למד לקרוא תו מוזיקלי אחד. טכניקת הגניבה הקטנה הזו היא כנראה הדבר המשמעותי ביותר שקרה לשירה הפופולרית במאה העשרים.
הובוקן
פרנסיס אלברט סינטרה נולד בהובוקן, ניו ג'רזי, ב-12 בדצמבר 1915, שקל שלושה עשר וחצי פאונד ונולד בעזרת מלקחיים שקרעו את לחיו השמאלית, צווארו ואוזנו וחוררו את עור התוף שלו לצמיתות. הטבילה שלו נדחתה עד אפריל. אקנה ציסטי בנעוריו הוסיף עוד צלקות.
אמו, דולי גראוונטה, מג'נובה, הייתה מיילדת, מתרגמת לשכניה, ולפי כל הדיווחים הכוח הדומיננטי בבית. אביו מרטי, סיציליאני, היה אנאלפביתי, התאגרף במשקל בנטם והגיע לדרגת קפטן במחלקת הכיבוי של הובוקן; הוא רצה שבנו יהפוך למהנדס אזרחי. סינטרה גורש מתיכון א. ג'. דמרסט ב-1931 לאחר ארבעים ושבעה ימים, בגלל התנהגות פרועה באופן כללי, והחזיק מעמד אח十一个月 בבית הספר לעסקים דרייק.
דולי כפתה קבוצה מקומית בשם ה-3 פלאשס לקבל את בנה. כהובוקן פור הם זכו בתוכנית השעור החובבני של מייג'ור בואס עם ארבעים אלף קולות. עד 1938 הוא היה זמר מלצרים ברוסטיק קייבן באנגלווד קליפס תמורת 15 דולר בשבוע. הארי ג'יימס חתם איתו ביוני 1939 תמורת 75 דולר. התקליט הראשון שלו עם ג'יימס לא מכר יותר משמונת אלף עותקים.
הטרומבון של דורסי
בנובמבר 1939 הוא עזב לטומי דורסי תמורת 125 דולר בשבוע, והופיע לראשונה ב-26 בינואר 1940 בתיאטרון קורונדו ברוקפורד, אילינוי, עם "סטארדאסט". דורסי הפך לדמות אב, מודל של פרפקציוניזם, ומקור של פחד אמיתי: "השניים היחידים שאי פעם פחדתי מהם הם אמי וטומי דורסי". "אני לעולם לא אחייך שוב" בילה שתים עשרה שבועות במקום הראשון ב-1940.
החניכה גם יצרה חוזה שהעניק לדורסי ארבעים ושלושה אחוזים מהכנסותיו של סינטרה לכל חייו, שנקבע לאחר מאבק משפטי באוגוסט 1942. מילות הפרידה של דורסי היו "אני מקווה שתיכשל בצורה מביכה". הם מעולם לא פייסו. כשסינטרה חתך ארבעה צדדים סולו עם אקסל סטורדל שעיבד בינואר 1942, סטורדל זכר אדם שהשתנה: "הוא פשוט לא יכול היה להאמין לאוזניו. הוא היה כל כך מרוגש שהייתה כמעט מאמינים שמעולם לא הקליט לפני כן. אני חושב שזו הייתה נקודת מפנה בקריירה שלו."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סינטרמניה והנפילה
הופעת הבכורה שלו בתיאטרון פאראמאונט בניו יורק ב-30 בדצמבר 1942 התפוצצה. ג'ק בני: "חשבתי שהבניין המזוהם הזה עומד לקרוס". באוקטובר 1944 רק 250 אנשים עזבו לאחר ההופעה הראשונה ו-35,000 שננעלו בחוץ החלו את מהומת יום קולומבוס. עד 1946 הוא הופיע ארבעים וחמש פעמים בשבוע, שר עד מאה שירים ביום, הרוויח 93,000 דולר בשבוע ומכר עשרה מיליון תקליטים בשנה.
אז זה קרס לחלוטין. הדובר הציבורי שלו מת בינואר 1950; הרומן עם אווה גרדנר נחשף בפברואר והרס את נישואיו; הוא דימם מהגרון באפריל וביטל את הקופה. הוא לווה 200,000 דולר מקולומביה כדי לשלם מיסים פירעון. בשז פארה בשיקגו, 150 אנשים הגיעו לחדר בעל 1,200 מקומות, ועד אפריל 1952 הוא הופיע ביריד מחוז קאואי. מיץ' מילר אמר שלא ניתן לתת תקליטים של סינטרה בחינם. פסק הדין של העיתונאי ברט בויאר: "סינטרה סיים. מהפסגה לתחתית בשיעור הוראה אחד איום."
רידל, והמצאת אלבום האולפן
מכאן לנצח יצא לאקרנים באוגוסט 1953 והעניק לו את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. במרץ הוא חתם בקפיטול; ב-30 באפריל, לאחר שהקליט "יש לי את העולם בחוט" בהקלטה הראשונה שלו עם המעבד נלסון רידל, הוא אמר: "אני חזרתי, בייבי, אני חזרתי!"
שנות קפיטול הן היצירה שעליה מתבסס הכל. בשעות הקטנות של הלילה (1955), האלבום הראשון שלו בגודל שנים-עשר אינץ', היה גם האלבום הקונספט הראשון — תקליט שנבנה כמצהיר אחיד מתמשך במצב רוח אחד במקום שק תקליטים. שירים לאוהבים רוקדים! יצא ב-1956, והקלטת "יש לי אותך תחת עורי" שלו נטען כי לקחה עשרים ושתיים ניסיונות. פרנק סינטרה שר רק לעצובים (1958) בילה 120 שבועות במצעד; בואו נרקוד! זכה באלבום השנה בטקס גראמי 1959.
ב-1960 הוא ייסד את ריפרייז, הבטיח לאמנים שליטה יצירתית ובעלות סופית על יצירתם כולל זכויות ההוצאה לאור — תנאים שלא היו ידועים באותה עת. הוא מכר אותה מאוחר יותר תמורת 80 מיליון דולר. ספטמבר של שנותיי (1965) זכה שוב באלבום השנה, והשיתוף הפעולה עם ז'ובים מ-1967 היה האלבום השני הנמכר ביותר באותה שנה, אחרי סרג'נט פפר בלבד.
למה פרנק נקרא גאון
הטענה היא על פרשנות, לא על הלחנה, וניתן לתאר אותה באופן טכני. המוזיקולוג גונתר שולר זיהה בדיוק מה עשה סינטרה עם שיר: הוא "יהיה נושא ביטויים על קווי התיבה או הצטרפויות הביטויים, מאזן נקודות חולשה בשירים או מדרמט את האלמנטים המבניים הטובים ביותר שלהם". זו תיאור של מוזיקאי על מיומנותו של מוזיקאי. סינטרה טיפל בקו התיבה כאילו היה מלצר. הוא היה מחזיק ביטוי עד שם הסדרה הגיע לסיום, לא עד שהמוזיקה נגמרה, כך שהמילים הגיעו כמו דיבור. ההערכה של הקריסטיאן סיינס מוניטור אחרי מותו הסבירה את המנגנון בבירור: הוא למד את זה "פשוט על ידי צפייה בנשימתו של דורסי כשניגן לילה אחר לילה. שליטה על הנשימה איפשרה שליטה מוזיקלית."
המקצוענים שעבדו בקרבתו העידו על השיפוט מאחורי זה. נלסון רידל, שעיבד את הטוב ביותר מזה: "לא רק שהאינטואיציות שלו בקצב, ביטויים, ואפילו תצורה מדהימות נכונות, אלא טעמו כל כך מושלם." קאונט בייסי: "פרנק הוא פרפקציוניסט, והוא מאמין בהכנה מקיפה ועבודה קשה... לעולם לא תתפסנו אותו מתרוצץ." רוברט כריסטגו קרא לו פשוט "הזמר הגדול ביותר של המאה העשרים". הוסיפו למתנת הפרשנות האחת המצאה פורמלית אמיתית אחת — אלבום הקונספט, שהוא יצר וכולם ירשו אותו.
המקרה הנגדי אמיתי ולא יש להקל בו. סינטרה לא ידע לקרות מוזיקה; הוא למד הכל באוזן והסתמך לחלוטין על אחרים לכתוב אותה. הוא לא כתב אף אחד משיריו. התקליטים של קפיטול הם הישגו של נלסון רידל ובילי מיי באותה מידה כמו שלו, והרגעים הבולטים של ריפרייז שייכים חלקית לדון קוסטה, גורדון ג'נקינס וקווינסי ג'ונס — גאונות הזמרת בלתי נפרדת מאומנות המעבדים. טעמו שלו עצמו לא היה נכון תמיד: הוא שנא את "דרכי", ההקלטה המפורסמת ביותר שלו, והאמין שהקהל ישמע אותה כהתרבטות עצמית, בעוד וטרטאון, התקליט האמנותי השאפתני ביותר בקריירה המאוחרת שלו, מכר שלושים אלף עותקים. והתנהגותו — ההתקפה העיתונאית באוסטרליה ב-1974 בין השאר — נכללה במיתוס במקום לחשב נגדו. הוא היה פרשן וירטואוז וחלוץ פורמט, לא יוצר מוזיקה.
מורשת
אחת-עשרה גראמי, פרס אוסקר, כבוד מרכז קנדי ב-1983, מדליית החירות הנשיאותית ב-1985, מדליית הזהב של הקונגרס ב-1997, וכ-150 מיליון תקליטים שנמכרו. הוא כתב "אי אפשר לשנוא ולהיות שמח" ב-1959 למסע נגד גזענות לאחר הרצח של קלסו קוקריין בלונדון, וב-1964 הקדיש מרכז נוער בנצרת לילדים ערבים ויהודים. הוא פרש ב-1971 עם השורה "'סליחה, אני נעלם,'" וחזר תוך שנתיים. הוא מת בלוס אנג'לס ב-14 במאי 1998, בן שמונים ושתיים. כל זמר שמאז עיבד מילים של שיר כמו משפט ולא כמו תיבה, עובד ממה שלקח מטרומבון של טומי דורסי.