פרנסיסקו פינטו בלסמאו: העיתון ששרד את הדיקטטורה
בשנת 1973, כאשר ה"אסטדו נובו" (Estado Novo) עדיין היה בשלטון והעיתונים בפורטוגל עדיין עברו תחת עיפרון הצנזור, חבר פרלמנט לשעבר בן שלושים וחמש ייסד שבועון בשם "אקספרסו" (Expresso). בתוך חמישה-עשר חודשים הדיקטטורה נעלמה, והעיתון שהשיק במדינה משטרתית הפך לעיתון המייצג של הדמוקרטיה שהחליפה אותה. פרנסיסקו פינטו בלסמאו (Francisco Pinto Balsemão) ימשיך להיות ממייסדי המפלגה ששלטה בפורטוגל, לכהן כראש ממשלתה, ובגיל חמישים וחמש – כאשר רוב הקריירות הפוליטיות מגיעות לסיומן – לבנות את רשת הטלוויזיה הפרטית הראשונה במדינה. הוא אחד האנשים הבודדים שעיצבו את הפוליטיקה ואת העיתונות של אומה בעוצמה שווה, מה שמהווה גם את הטיעון החזק ביותר נגדו.
מורשת ליסבונאית
הוא נולד בליסבון ב-1 בספטמבר 1937, להנריקה פטריסיו פינטו בלסמאו (Henrique Patrício Pinto Balsemão) ומריה אדלייד ואן זלר דה קסטרו פריירה (Maria Adelaide van Zeller de Castro Pereira). אמו הייתה נינתו של פדרו הרביעי, מה שמיקם אותו בתוך האליטה הפורטוגלית הישנה בזכות ייחוסו וכן בזכות כספו. הוא סיים תואר במשפטים באוניברסיטת ליסבון ב-1960 ופנה לעיתונות במקום לבתי המשפט, ועבד כעיתונאי וכמנהל ב"דיאריו פופולאר" (Diário Popular) בין השנים 1963 ל-1971.
האגף הליברלי
בין 1969 ל-1973 הוא ישב באספה הלאומית כחבר ב"אלה ליברל" (Ala Liberal) – האגף הליברלי, קבוצה קטנה של צירים שניסו לרפורמה ב"אסטדו נובו" מתוך המחוקק עצמו. התוכנית שלהם הייתה צנועה לפי הסטנדרטים של האופוזיציה בחו"ל ומסוכנת לפי הסטנדרטים של המשטר בבית: הם התנגדו לצנזורה, ובלסמאו ביקר אסירים פוליטיים. ב-1973 הוא הגיע למסקנה שהניסוי נכשל והתפטר ממושבו.
"אקספרסו" הושק באותה שנה. הקמת עיתון שבועי שאפתני במדינה שבה המדינה קראה כל עמוד לפני הדפסתו הייתה נאיבית או מכוונת; התזמון מרמז על מכוונות. כאשר מהפכת הציפורנים הגיעה באפריל 1974, לבלסמאו כבר הייתה פלטפורמה לאומית פעילה, בעריכת אנשים שהוא בחר, בדיוק ברגע שפורטוגל הייתה זקוקה למקום להתווכח בו על מה עליה להפוך להיות.
חבר מספר אחת
הוא לא הגביל את עצמו לדיווח על המעבר. בשנת 1974 הוא ייסד יחד עם פרנסיסקו סה קרניירו (Francisco Sá Carneiro) וזואקים מגליאש מוטה (Joaquim Magalhães Mota) את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית – ה-PPD, שלימים הפכה ל-PSD – וקיבל את כרטיס החבר מספר אחת. בשנת 1975 הוא כיהן כסגן נשיא האספה המכוננת, ועבד על ניסוח החוקה שעל פיה פורטוגל מנוהלת מאז.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבעלים של העיתון המשפיע ביותר במדינה היה אפוא גם מייסד של אחת משתי מפלגות השלטון שלה ושותף לכתיבת החוקה שלה. ברוב הדמוקרטיות שילוב כזה היה נחשב לשערורייה. במדינה שבנתה מוסדות מאפס לאחר ארבעים ושמונה שנות דיקטטורה, זה היה קרוב לבלתי נמנע – מאגר האנשים בעלי ההשכלה, הקשרים הבינלאומיים והעוז היה קטן מאוד, ובלסמאו היה ביניהם.
ראש ממשלה במקרה
ב-4 בדצמבר 1980, סה קרניירו – ראש ממשלה, מנהיג מפלגה והדמות הדומיננטית במרכז-ימין הפורטוגלי – נהרג בהתרסקות מטוס. בלסמאו הפך לנשיא ה-PSD תשעה ימים לאחר מכן ולראש ממשלה ב-9 בינואר 1981.
זה היה התפקיד שהכי פחות התאים לו. הוא ירש קואליציה שהורכבה סביב סמכותו של אדם אחר ובילה שנתיים בספיגת ביקורת מתוך מפלגתו שלו, חיכוכים בין שותפיו לקואליציה והתקפות מתמשכות מהאופוזיציה. הוא התפטר בדצמבר 1982 והוביל ממשלת מעבר עד ה-9 ביוני 1983. כהונתו כראש ממשלה לא זכורה בזכות חקיקה. היא זכורה בזכות דבר אחד שהיה חשוב מאוד: הוא הניח את התשתית שהכינה את הצטרפותה של פורטוגל לקהילה הכלכלית האירופית, ההחלטה שעגנה את הדמוקרטיה הצעירה למערב אירופה והגדירה את ארבעים השנים הבאות של החיים בפורטוגל.
האימפריה השנייה
לאחר שעזב את תפקידו, הוא חזר למה שהיה טוב בו. בשנת 1992 הוא ייסד את SIC, ערוץ הטלוויזיה הפרטי הראשון בפורטוגל, שסיים את המונופול של השידור הממלכתי; בשנת 2001 הוא הוסיף את ערוץ החדשות המתגלגל SIC Notícias. סביב "אקספרסו" ו-SIC הוא הקים את "אימפרזה" (Impresa), קבוצת התקשורת שהפכה לחברה הפרטית המשמעותית ביותר במדינה, ושקבעה את אמות המידה לעיתונות איכותית פורטוגלית ולעצמאות עריכתית.
סמכותו השתרעה הרבה מעבר לליסבון. הוא עמד בראש מועצת המוציאים לאור האירופית במשך עשר שנים, בתקופה שבה ההוצאה לאור האירופית נאלצה להתמודד הן עם הטרנספורמציה הדיגיטלית של עסקיה והן עם לחץ פוליטי גובר על חופש העיתונות. הוא הוביל את המכון האירופי לתקשורת, ישב בוועדת ההיגוי של קבוצת בילדרברג במשך יותר משלושה עשורים, והצטרף למועצת המדינה הפורטוגלית ב-2005. הכבוד הצטבר בהתאם: מסדר ישו ב-1983, מסדר הנסיך הנרי ב-2006, מסדר החירות ב-2011, והצלב הגדול של מסדר קמואש (Ordem de Camões) שהוענק ביום הולדתו השמונים ושמונה ב-2025, לצד עיטורים מבלגיה, ברזיל, יוון, הונגריה, איטליה, הכס הקדוש, ספרד ויוגוסלביה.
מדוע פרנסיסקו מכונה גאון
האיכות המדוברת היא ראיית הנולד מוסדית – היכולת לראות, לפני שאנשים אחרים רואים, איזה מוסד מדינה עומדת להזדקק לו, ולהיות בעל המוסד הבנוי ברגע שהצורך מגיע. בלסמאו עשה זאת שלוש פעמים. "אקספרסו" היה קיים לפני המהפכה שאפשרה עיתונות חופשית. ה-PSD היה קיים בתוך חודשים מקריסת הדיקטטורה, לפני שהנוף הפוליטי התייצב. SIC היה קיים ברגע שהחוק הפורטוגלי התיר טלוויזיה פרטית, והגדיר את השוק במקום להיכנס אליו. כל אחד היה הימור שהוצב מוקדם על עתיד שטרם התרחש, וכל אחד משלושתם עדיין עומד על תילו.
המילה עצמה שימשה לגביו, אם כי לא בדיוק בצורה הזו. אנג'לה מילס וייד, מנכ"לית מועצת המוציאים לאור האירופית, כינתה אותו "איש חזון ששילב אינטלקט, ענווה ואומץ", ואמרה שהוא "גילם את הערכים המגדירים הן את העיתונות והן את הדמוקרטיה". זוהי הוקרה מצד קולגה בארגון שלו, ויש לשקול אותה בהתאם.
טיעון הנגד אמיתי. שנתיים שלו כראש ממשלה היו תקופה של סחף שהוא סיים בהתפטרות, ואף אחד לא טוען אחרת. השילוב שלו בתפקידים – בעל עיתון, מייסד מפלגה, ראש ממשלה, ולאחר מכן בעל טלוויזיה – ריכז כמות של השפעה על החיים הציבוריים בפורטוגל שהייתה נחשבת לבלתי נסבלת בדמוקרטיה מבוססת יותר, והוא רכש אותה בחלקה דרך מעמד חברתי בירושה. הכישרון שלו היה בהקמת דברים ובמשחק הארוך של פוליטיקת התקשורת האירופית, לא בממשל. זהו כישרון נדיר באמת. זה לא אותו דבר כמו להיות צודק לגבי הכל.
הזכות ליידע
בלסמאו מת ב-21 באוקטובר 2025 בביתו בקשקאיש (Cascais), בגיל שמונים ושמונה. מה שהוא תיאר כמחויבות של חייו היה הזכות ליידע ולהיות מיודע, והצורה של הקריירה שלו הופכת את הטענה לאמינה: אדם שהתווכח נגד צנזורה בתוך הפרלמנט של דיקטטורה, ייסד עיתון לפני שהיה בטוח לעשות זאת, עזר לכתוב את החוקה שהגנה עליו, ואז בילה שלושים שנה בהגנה על חופש העיתונות ברמה האירופית. לדמוקרטיה של פורטוגל יש מייסדים אחרים. אין לה מייסד אחר שבנה גם את המנגנון שדרכו המדינה מדברת עם עצמה.