פרנסיסקו פריירה פאסוס (Francisco Pereira Passos): המהנדס שהרס את ריו
בין 1902 ל-1906, כ-1,600 מבני מגורים בריו דה ז'ניירו (Rio de Janeiro) נהפכו לעיי חורבות בסמכותו של אדם אחד. הקריוקאס (Cariocas) העניקו לתוכנית שם שהממשלה מעולם לא השתמשה בו: bota-abaixo — להפיל את זה. המילה הרשמית הייתה "התחדשות". הפער בין שתי שפות אלה הוא כל הטיעון לגבי פרנסיסקו פריירה פאסוס, ויותר ממאה שנה לאחר מכן היסטוריונים ברזילאים עדיין לא סגרו אותו.
בן ברון עם סרגל חישוב
הוא נולד ב-29 באוגוסט 1836 בסאו ז'ואאו מרקוס (São João Marcos) שבפרובינציית ריו דה ז'ניירו, בנו של אנטוניו פריירה פאסוס (Antônio Pereira Passos) — ברון מנגרטיבה (Baron of Mangaratiba) — וקלרה אוליביירה (Clara Oliveira). הוא נכנס לבית הספר הצבאי במרץ 1852 וסיים את לימודיו ב-1856 עם תואר ראשון במדעי הפיזיקה והמתמטיקה ותעודת הנדסה אזרחית.
לאחר מכן באו השנים המעצבות. מ-1857 עד 1860 למד בצרפת, כשהוא לומד בסורבון (Sorbonne) ובקולז' דה פראנס (Collège de France). הוא חזר לאירופה שוב ב-1880–81 ללימודים נוספים ומחקר טכני. לעובדה זו חשיבות עצומה: פאסוס בילה את התבגרותו הרוחנית בפריז שז'ורז'-איז'ן אוסמן (Georges-Eugène Haussmann) היה באמצע הריסתה ובנייתה מחדש. הוא צפה בעיר מימי הביניים שנחצבת לשדרות, ומעולם לא הפסיק לחשוב על כך.
הוא נישא למריה ריטה סזאר דה אנדרדה (Maria Rita César de Andrade) ב-1865 ונולדו להם ארבעה ילדים.
ארבעים שנה של מסילות ברזל
ראשות העיר שהפכה אותו למפורסם תפסה ארבע שנים מתוך חיים מקצועיים שנמשכו חצי מאה. לפניה, היה פאסוס אחד המהנדסים הבכירים בברזיל, והתמחה בבניית מסילות ברזל ובתכנון עירוני.
הוא עבד על מסילת הברזל סנטוס–ז'ונדיאי (Santos–Jundiaí Railroad) ב-1867 ועל הרחבת מסילת הברזל דום פדרו השני (Dom Pedro II Railroad) לעבר נהר סאו פרנסיסקו (São Francisco River) ב-1868. הוא היה יועץ טכני למשרד החקלאות והעבודות الציבוריות ב-1870 ומהנדס עבור משרד האימפריה ב-1874. הוא ניהל את ארסנל פונטה דה ארייה (Ponta da Areia) ושימש יועץ לבניית מסילות ברזל בפראנה (Paraná), שנפתחה ב-1882.
זוהי ביוגרפיה של בונה תשתית ברחבי מדינה יבשתית — מי שמורגל בכפיית קווים ישרים על שטח קשה ובחשיבה במונחים של עשורים. כשהופקדה בידיו ריו, הוא היה בן שישים ושש ובילה ארבעים שנה בלמידה כיצד עבודות ציבוריות גדולות באמת מגיעות לסיומן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סמכויות מלאות
הנשיא רודריגס אלבס (Rodrigues Alves) מינה אותו לראש העיר ב-1902, ובאופן מכריע, העניק לו סמכות שיקול דעת ליישם את הרפורמות שלו. פאסוס לא היה פוליטיקאי המרכיב קואליציות. הוא היה מהנדס עם מנדט לבצע.
מה שהוא ביצע היה אוסמן, כפי שהועתק לאזורים הטרופיים. הוא פתח את שדרת אבנידה סנטרל (Avenida Central) — שנחנכה ב-1905 וכיום נקראת אבנידה ריו ברנקו (Avenida Rio Branco) — כעמוד השדרה הסמלי של העיר החדשה, יחד עם אבנידה ביירה-מאר (Avenida Beira-Mar) ואבנידה אטלנטיקה (Avenida Atlântica). הוא בנה שדרות המחברות את הפרברים למרכז, הטה אפיקי נהרות ומודרניזציה את הנמל. הוא הניח רשתות ביוב ומים חדשות, התקין קווי חשמליות מובילות חשמל והמיר את תאורת הרחוב מגז לחשמל. הוא הרחיב רחובות במיוחד כדי לאפשר חדירת אור שמש ואוויר בתנועה, דבר שהיה תיאוריה תברואתית לא פחות מאשר אסתטית. הוא החל בבניית התיאטרון המוניציפלי (Municipal Theatre). המבנים שקמו לאורך אבנידה סנטרל היו מפוארים ומגוונים מבחינה סגנונית, וחזיתותיהם פנו אל פריז.
במקביל, תחת פיקוח פדרלי ולא עירוני, ניהל אוסוולדו קרוז (Oswaldo Cruz) מסע בריאות הציבור שכוון נגד המחלות שהפכו את ריו לידועה לשמצה. שני המאמצים תוכננו לחזק זה את זה: פאסוס הסיר את הדיור שנחשב לא היגייני, קרוז תקף את המחוללים.
השאיפה הייתה מפורשת — להפוך את ריו דה ז'ניירו לפריז טרופית.
המחיר
מאות בתי דירות, חנויות ומפעלים שנהרסו. תושבים עקורים לא מצאו מספיק דיור חלופי בקירוב. הם נדחסו למה שנשאר, שילמו שכר דירה גבוה יותר, או עברו לפריפריה — והכי משמעותי, לגבעות. המורוס (morros) פרובידנסיה (Providência) וסנטו אנטוניו (Santo António) התמלאו באנשים שהשדרות החדשות פינו.
זו הייתה הולדת הדפוס שמגדיר את ריו מאז ועד היום. הפאבלה (favela) כמאפיין קבוע בגיאוגרפיה של העיר נובעת ישירות מארבע השנים הללו. פאסוס זכה לכינוי demolidor — ההורס.
מדוע פרנסיסקו מכונה גאון
הטענה אינה למקוריות אינטלקטואלית, ויהיה זה שקרי לטעון כך. פאסוס ייבא את המודל של אוסמן כמות שהוא; הרעיון לא היה שלו. מה שהיה שלו היה הביצוע בהיקף ובמהירות שמעטים מגיעים אליהם בממשל עירוני, וזוהי יכולת אמיתית וספציפית.
ראו מה הוא עשה בפועל במשך ארבעים ושמונה חודשים: שדרה מרכזית חדשה לחלוטין שנחרשה דרך עיר קולוניאלית צפופה, שתי שדרות על קו המים, נמל משוחזר, רשתות מים וביוב חדשות, חשמול של תחבורה ותאורה, הטיית אפיקי נהרות, כבישים מחברים לפרברים ותיאטרון לאומי שהוחל בבנייתו. רוב ראשי הערים מצליחים לבצע אחד מאלה. הכישרון המעורב הוא של מהנדס — היכולת להחזיק בראש תוכנית עבודות תלויה הדדית וענקית, לדרג אותה בסדר נכון ולהוביל אותה לסיום כנגד כל מכשול מעשי. ארבעים שנה של בניית מסילות ברזל לימדו אותו בדיוק את זה, וסמכויות שיקול הדעת שהעניק לו רודריגס אלבס פירושן ששום דבר לא האט אותו.
המקרה הנגדי חמור, והמחקר הברזילאי ביל העשור האחרון עוסק בו. מרגרט דה סילבה פריירה (Margareth da Silva Pereira) טוענת כי התוכנית של פאסוס, כמו זו של אוסמן, העמידה היגיינה ואסתטיקה לפני צדק חברתי. אלף ושש מאות מבנים נהרוסים ויצירת משבר דיור קבוע אינם עלויות נלוות של פרויקט גדול; עבור היסטוריונים רבים הם הפרויקט עצמו.
אך התמונה הפכה לאמביוולנטית ממש ולא רק למגנה. אנדרה נונס דה אזבדו (André Nunes de Azevedo) טוען כי פאסוס לא פעל פשוט לגרש את העניים — אלא רצה שהאוכלוסייה בעלת ההכנסה הנמוכה תיכנס לגלעין העירוני החדש ותספוג את התרבות הנובעת מהתיאטראות והספריות שלו. אזבדו מציין גם עובדה מביכה עבור הגרסה הפשוטה ביותר של סיפור הטיהור המעמדי: שכונות של מעמד הפועלים כמו אספיריטו סנטו (Espírito Santo) נותרו על כנן בעוד שכונות עשירות יותר נהרסו. מה שאזבדו מכנה "אינטגרציה שמרנית" של פאסוס היה ניסיון להכלה בתנאים — סטנדרטים בורגניים אירופיים של אזרחות, ניקיון ומראה מכובד — שהיו פשוט בלתי תואמים את חייהם של עבדים ששוחררו מקרוב ופועלים. העבדות הסתיימה בברזיל ארבע עשרה שנים בלבד לפני שנכנס לתפקידו.
זוהי ההכרעה הוגנת: מבצע יוצא דופן של חזון מושאל, שכוונותיו היו נדיבות יותר תוצאותיו, אשר תוצאותיו עיצבו מחדש עיר במשך מאה שנה בדרכים שלא התכוון אליהן וכנראה לא היה רוצה בהן.
העיר שהותיר אחריו
פאסוס נפטר ב-12 במרץ 1913, על סיפונה של אוניית הנוסעים Araguaia, בדרכו לצרפת — המדינה שבירתה סיפקה את השבלונה לעבודת חייו.
האנדרטאות שלו בולטות לעין. אבנידה ריו ברנקו עדיין עוברת במרכז ריו; התיאטרון המוניציפלי עדיין עומד בראשה; אבנידה אטלנטיקה עדיין משרטטת את קופקבנה (Copacabana). וכך גם המורשת השנייה, הפחות פוטוגנית והיותר קבועה: יישובי צלע ההר שקלטו את האנשים שהשדרות שלו עקרו, וכיום מעצבים את תצורת העיר באופן מכריע יותר מכל דבר שבנה באבן. מעטים הרפורמטורים העירוניים שהותירו תיעוד כה בלתי אפשרי לסיכום במשפט אחד, וזו בדיוק הסיבה שברזילאים עדיין מתווכחים עליו.