פרדיננד פון הברה: האיש שהפך את מחלות העור למדע
בשנת 1844, רופא וינאי צעיר הכריע ויכוח שנמשך למעלה ממאה שנה באמצעות שיטה פשוטה של התבוננות. הממסד הרפואי גרס כי גרדת (Scabies) היא הפרעה בהומור הלימפתי - נוזל משובש המנסה להשתחרר דרך העור, כאשר קרדית הגרדת אינה אלא נוסעת מקרית, אם היא בכלל קיימת. פרדיננד הברה הוכיח שהקרדית היא היא המחלה. הייתה זו תגלית קטנה בעלת השלכה עצומה: למצבי עור עשויות להיות סיבות מקומיות, פיזיות וניתנות לאיתור. הדרמטולוגיה המודרנית כולה נובעת מנטילת מחשבה זו ברצינות.
מברנו אל בית החולים הכללי של וינה
הברה נולד בשם פרדיננד קרל פרנץ שוורצמן (Ferdinand Karl Franz Schwarzmann) ב-7 בספטמבר 1816 בברנו, מוראביה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרית. הוא החל את לימודיו בגראץ וסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת וינה ב-1841, כשהוא מגיע למוסד הנכון בדיוק ברגע הנכון.
וינה בשנות ה-40 של המאה ה-19 עשתה רפורמה ברפואה. קרל פון רוקיטנסקי (Carl von Rokitansky) בנה את האנטומיה הפתולוגית כדיסציפלינה שיטתית בחדר הנתיחות; יוזף שקודה (Joseph Škoda) עשה את המקביל לכך ליד מיטת החולה בעזרת ניקוש והאזנה. יחד עם הברה, הם יצרו את מה שהרפואה הווינאית כינתה הDreigestirn (הטריו המפואר), וביחד הם החזירו את העיר לקדמת הבמה של הרפואה האירופית. השפעתו של רוקיטנסקי על הברה הייתה מכריעה וספציפית: הברה למד ממנו שמחלה מוגדרת על ידי השינוי המבני ברקמה הגורם לה.
הוא קיבל את המחלקה שאף אחד לא רצה. חולי עור כרוניים - מקרי הגרדת, הסובלים מגרד חשוך מרפא - היו השאריות של הקצאות בית החולים, שחוסנו בו במקום לטפל בהם. הברה לקח את המשימה והפך אותה למעבדה. בשנת 1849 הוא הפך לפרופסור הראשון לדרמטולוגיה בעולם דובר הגרמנית בבית החולים הכללי של וינה.
הסיווג של 1845
פעולתו המכוננת הייתה פעולת מיון. בשנת 1845 פרסם הברה סיווג של מחלות עור המאורגן לפי אנטומיה פתולוגית - לפי מה שקורה מבנית ברקמה - ולא לפי מראה חיצוני או סיבה חוקתית משוערת. זה היה היישום הישיר של שיטתו של רוקיטנסקי לאיבר הגדול ביותר בגוף, ושיטה זו החזיקה מעמד כמעט מאה שנה.
קשה לזלזל בהישג זה כיום מכיוון שהאלטרנטיבה נעלמה מהזיכרון. לפני הברה, מחלות עור נקראו על שם המראה שלהן והוסברו לפי ההומור הלימפתי שנחשב ללא מאוזן; שני מצבים עם מנגנונים שונים לחלוטין סווגו יחד רק כי שניהם היו אדומים וקשקשיים, בעוד שאותה מחלה בשני שלבים שונים סווגה בנפרד. המערכת של הברה הפכה את הדרמטולוגיה לנושא שבו ניתן לצבור ידע, שכן לראשונה שני רופאים בערים שונות יכלו להיות בטוחים שהם דנים באותו הדבר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא השתמש בבהירות החדשה כדי לתאר ולתת שמות לחלק גדול ממה שמינה - לופוס (זאבת), פיטיריאזיס רוברה (Pityriasis rubra), טיניאה קרוריס (Tinea cruris) ואחרות - והוא היה הראשון לתאר את מחלת העור הרפטיפורמיס (Dermatitis herpetiformis). בחלק המאוחר יותר של המאה הוא גם היה חלוץ בשימוש טיפולי בחומרים כימיים על העור, תוך שימוש בפנול, שמן קרוטון וחומצה חנקתית במה שהיו למעשה הקילופים הכימיים הראשונים.
האטלס
בשנת 1856 החל הברה לפרסם את ה-Atlas der Hautkrankheiten (אטלס מחלות העור), וזהו ללא ספק הדבר המשמעותי ביותר שיצר. מחלת עור היא נושא חזותי; סיווג אינו מועיל אם המתרגלים אינם יכולים לזהות את הקטגוריות. האטלס פתר זאת באמצעות איורים צבעוניים בגודל טבעי שהופקו על ידי שני ציירים-רופאים וינאים, אנטון אלפינגר (Anton Elfinger) וקרל הייצמן (Carl Heitzmann) - גברים שיכלו גם לצייר וגם לאבחן. הוא הגיע למהדורה עשירית עד שנת 1876 וזכה לכינוי אחד הטקסטים הדרמטולוגיים המשפיעים ביותר בכל הזמנים.
הוא החל את ה-Lehrbuch der Hautkrankheiten (ספר לימוד למחלות עור) הנלווה בשנת 1878 אך לא זכה לסיים אותו; תלמידו מוריץ קאפושי (Moritz Kaposi) השלים אותו. הספר תורגם רבות ושימש במשך עשורים את מה שעמיתים פשוט כינו התנ"ך של הדרמטולוגיה.
בית הספר
מה שהפך את עבודתו של הברה מהישג אישי למוסד היה ההוראה. וינה הפכה למקום שאליו הגיעו רופאים מכל מקום כדי ללמוד מחלות עור, ותלמידיו הפיצו את השיטה החוצה. מוריץ קאפושי - שתיאר את הסרקומה הנושאת את שמו - הפך ליורשו ולחתנו. היינריך אוספיץ (Heinrich Auspitz) ואיזידור נוימן (Isidor Neumann) היו אף הם תלמידיו, והדרמטולוג הגרמני פאול גרסון אונה (Paul Gerson Unna) התאמן בווינה תחת הברה, קאפושי ואוספיץ לפני שייסד את תחום הדרמטופתולוגיה בהמבורג. ההשוואה שביצעו בני תקופתו הייתה למעמדו של אלברכט פון גרפה (Albrecht von Graefe) באופתלמולוגיה: אדם אחד שהפך פינה מוזנחת של הרפואה להתמחות עם מדע משלה.
זמלווייס
פרק אחד מסבך את הדיוקן בצורה מועילה. הברה היה תומך מוקדם ופומבי של איגנץ זמלווייס (Ignaz Semmelweis), והכריז על תגלית רחיצת הידיים בכתבי עת רפואיים בדצמבר 1847 ושוב באפריל 1848, בתקופה שבה כמעט איש בווינה לא עשה זאת. הוא נותר החבר היחיד ששמר על קשר עם זמלווייס לאחר שעזב את העיר. הוא גם השתתף בארגון אשפוזו של זמלווייס במוסד לחולי נפש בשנת 1865, שם מת זמלווייס תוך שבועיים. שתי העובדות נכונות, ואף אחת מהן אינה מבטלת את השנייה.
מדוע פרדיננד מכונה גאון
הברה כונה השליט הבלתי מעורער של ה-Hautkrankheiten (מחלות עור) וללא הרבה ויכוח, הדרמטולוג החשוב ביותר של המאה התשע-עשרה. האיכות השנויה במחלוקת אינה מקוריות תיאורטית - הוא לא גילה מנגנון ולא הציע פיזיולוגיה חדשה. זוהי שיפוטיות טקסונומית: היכולת להסתכל על מסה כאוטית של הופעות חיצוניות ולראות אילו הבחנות נושאות מידע ואילו הן רעש. זהו כישרון נדיר יותר ממה שהוא נשמע, וזהו הכישרון שקובע אם תחום יכול להתפתח בכלל. להברה היה גם האומץ הספציפי לסרב להסבר אוניברסלי נוח. התיאוריה ההומורלית יכלה להסביר הכל, וזו בדיוק הסיבה שהיא לא הסבירה דבר; הברה ויתר עליה לטובת סיבות מקומיות שיכול היה להוכיח בפועל, החל מקרדית.
טענת הנגד הכנה היא שחלק ניכר ממה שעשה הברה היה מיובא. רוקיטנסקי סיפק את השיטה; הברה החיל אותה על איבר חדש. התעקשותו על גרימה מקומית, שהייתה כה משחררת ב-1845, התקשתה לדוגמה שבית ספרו הגן עליה מעבר לתועלתה - מחלות עור רבות הן אכן מערכתיות, והסברים חוקתיים ואימונולוגיים שהוכחו מאוחר יותר כנכונים נתקלו בהתנגדות בווינה בחלקה בגללו. האטלס שלו היה תלוי באמנים שתרומתם הייתה חיונית ולעיתים רחוקות מקבלים עליה קרדיט. ספקן יכול לסווג אותו בצדק כארגוניסט, קלינאי ומורה יוצא דופן ולא כמגלה. התשובה היא שארגון נושא לצורה שבה תגלית הופכת לאפשרית הוא בעצמו פעולה יצירתית, כזו שפחות אנשים יכולים לבצע מאשר יכולים לבצע תגליות במסגרת קיימת.
מורשת
הברה זכה בתואר אצולה כריטר פון הברה (Ritter von Hebra). בשנת 1878 הוא נבחר לנשיא הקולג' לרופאים בווינה, אך הוא מת לפני שניהל אפילו ישיבה אחת - ב-5 באוגוסט 1880, בווינה, מנפחת ריאות (אמפיזמה), בגיל שישים ושלוש.
המחלקה שלו נעלמה, הסיווג שלו הוחלף, וספר הלימוד שלו הוא סקרנות היסטורית. מה ששורד הוא ההנחה שמתחת לכל זה: שפריחה היא אירוע פיזי ברקמה, שניתן לסווג אותה לפי מה שקורה ולא לפי מה שהיא מזכירה, ושהרופא צריך להסתכל לפני שהוא מתפלסף. כל מרפאת עור בעולם פועלת על פי ההנחה של הברה מבלי לשים לב שזו שלו.