פדריקו פליני: הבמאי שצילם את חלומותיו שלו
באפריל 1962 היה פדריקו פליני באמצע הפקה שלא יכול היה לתאר עוד לאיש, כולל לעצמו. הוא התיישב לכתוב את מכתב הנטישה שלה. מה שכתב במקום זאת היה התובנה שהצילה אותו: הוא יעשה סרט על במאי שכבר לא יודע איזה סרט הוא רוצה לעשות. פעולת ההצלה הפכה ל-8½, שכתב העת Sight & Sound מדרג כיום בין עשרת הסרטים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם. הכותרת הייתה פשוט מספר הסרטים שביים עד לאותה נקודה.
רימיני, הקרקס והגראן גיניול
הוא נולד ב-20 בינואר 1920 ברימיני שעל חוף הים האדריאטי ונטבל בשם פדריקו דומניקו מרצ'לו פליני חמישה ימים לאחר מכן. אביו אורבנו היה סוכן נוסע; אמו אידה הגיעה ממשפחת סוחרים בורגנית קתולית. ב-1926 הוא נתקל במה שתיאר מאוחר יותר כשילוש שעיצב אותו – "עולם הגראן גיניול, הקרקס עם הליצן פירינו והסרטים". כל דבר בעבודתו הבוגרת יורד מאותו משפט: מנהלי הזירה, התהלוכות, הפנים הגרוטסקיות שהוחזקו פעימה אחת יותר מדי, התחושה שסרט הוא אוהל עם משהו מפוקפק שקורה בתוכו.
מארק'אורליו: בדיחות למחייתם
ההתמחות של פליני לא הייתה בקולנוע אלא בציור ובבדיחות. הוא פתח חנות פורטרטים ברימיני ב-1937 ופרסם את הקריקטורה הראשונה שלו ב-1938. ב-1939 הצטרף ל-Marc'Aurelio, מגזין ההומור המשפיע ביותר באיטליה, ונשאר עד 1942 – תקופה שאחת הביוגרפיות מכנה הרגע המכריע בחייו. זה לימד אותו את הרגל הקריקטוריסט לצמצם אדם לצללית, וזה הציב אותו בחדר אחד עם הכותבים שיהפכו למשתפי הפעולה שלו. הוא נסחף מכתיבת בדיחות לרדיו ואז לתסריטאות, שם מצאה אותו המלחמה.
החניך של רוסליני
אחרי המלחמה פגש את רוברטו רוסליני, שהביא אותו ל-רומא עיר פרזות (1946). פליני וסרג'יו אמידיי היו מועמדים לפרס האוסקר על תסריט זה; פליני עבד גם כתסריטאי ועוזר במאי ב-פאיזה. לפיכך הוא נכנס לקולנוע דרך הדלת הקדמית של הניאוריאליזם, התנועה המחויבת לרחובות אמיתיים, פנים אמיתיות ואמת חברתית – ובילה את שארית הקריירה שלו בהתרחקות ממנה, כשהוא לוקח את פניה איתו. אורות הווריאטה (1950) ו-השיח הלבן (1952) הגיעו ראשונים, ואז איי ויטלנו (1953), המחקר על צעירים פרובינציאליים שלא הולכים לשום מקום, שבנה את המוניטין שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מזינה
הוא פגש את ג'ולייטה מזינה בתחנת הרדיו EIAR בסתיו 1942 ונשא אותה לאישה ב-30 באוקטובר 1943. בנם פיירפדריקו נולד ב-22 במרץ 1945 ומת מדלקת מוח אחד-עשר ימים לאחר מכן, אובדן עם השלכות רגשיות ואמנותיות מתמשכות עבור שניהם. מזינה הפכה לכלי עבור סרטיו הישירים ביותר: לה סטרדה (1954), שבו היא מגלמת את הליצנית המנוצלת ג'לסומינה, ו-לילות כביריה (1957), סיפורה של זונה רומאית שנשאב בחלקו מאישה שפליני פגש בשכונת עוני במהלך ההפקה. שניהם זכו בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר; מזינה לקחה את פרס השחקנית הטובה ביותר בקאן עבור כביריה. לה סטרדה גם שבר אותו. במהלך שלושת השבועות האחרונים של הצילומים הוא סבל מהתסמינים הראשונים של דיכאון קליני חמור ונכנס לטיפול קצר אצל האנליטיקאי אמיליו סרוואדיו.
לה דולצ'ה ויטה ומילה חדשה
לה דולצ'ה ויטה (1960) שבר כל שיא קופות באיטליה, לקח את דקל הזהב, ועורר ויכוח לאומי על דקדנס והכנסייה. הוא גם העניק לאנגלית מילה. הצלם שעוקב אחרי העיתונאי מרצ'לו רוביני ברחבי רומא נקרא פפראצו, והרבים נכנסו לשפה כשם למקצוע שפליני זיהה במדויק לפני שהיה לו שם.
ברנהרד, יונג וספר החלומות
בתחילת 1960 פגש פליני את האנליטיקאי ארנסט ברנהרד, קרא את זיכרונות, חלומות, מחשבות של יונג, ו–בפיקוחו של סרוואדיו– לקח LSD ב-1964. הפסיכולוגיה היונגיאנית של ברנהרד כונתה ההשפעה הגדולה ביותר על סגנונו הבוגר. התוצאה המעשית הייתה הרגל: פליני ניהל מחברות חלומות מאוירות במשך כשלושים שנה, שפורסמו מאוחר יותר כ-ספר החלומות. מ-8½ ואילך הסרטים מפסיקים להעמיד פנים שהם מדווחים על העולם ומתחילים לדווח על הפנים, נעים בין זיכרון, פנטזיה והווה מבלי לסמן את החיבורים. ג'ולייטה של הרוחות (1965), פליני סאטיריקון (1969), רומא (1972) ו-אמרקורד (1973) כולם עובדים כך. אמרקורד, המבוסס באופן רופף על המסה האוטוביוגרפית שלו מ-1968 הרימיני שלי וצולם בין ינואר ליוני 1973, חוזר לעיירה פרובינציאלית בשנות ה-30 והפך להצלחתו המסחרית השנייה בגודלה אחרי לה דולצ'ה ויטה. הוא גם זיכה אותו באוסקר נוסף.
מדוע פדריקו מכונה גאון
האיכות הספציפית היא זו: פליני מצא דרך להפוך את הפנים הפרטי של אדם אחד לקריא כראווה ציבורית, והוא עשה זאת ללא המנגנון הרגיל של ריאליזם פסיכולוגי. רוב יוצרי הסרטים שעובדים עם חלומות מסמנים אותם – פוקוס רך, התמוססות, שוט התעוררות. פליני סירב לסימן. ב-8½ זיכרון, פנטזיה, חרדה וההווה המילולי תופסים את אותו מישור רציף, כך שהקהל חווה את הבלבול של גווידו במקום לצפות בו. זוהי המצאה פורמלית, לא מצב רוח, וזו הסיבה שהסרט מתואר שוב ושוב כסרט הגדול ביותר על עשיית סרטים שנעשה אי פעם. אוצר המילים מאשר את פסק הדין: "פליניאני" ו-"פליניאסקי" הפכו למילים נרדפות לכל דימוי מוגזם, דמיוני, בארוקי, בקולנוע ומחוצה לו – אחד הבמאים הבודדים ששמם הפך לתואר. הוא מחזיק בארבעה פרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, שיא, פלוס אוסקר כבוד ב-1993 ואריה זהב למפעל חיים ב-1985. בסקר של Sight & Sound מ-2002 הוא דורג שני בין הבמאים.
הטיעון הנגדי ראוי לציון. אותה חופש שהפיק את 8½ הפיק סרטים שבהם התהלוכה היא כל התוכן – מבקרים האשימו מזמן את העבודה המאוחרת בהתמכרות עצמית, כשפליני מקיף את הביוגרפיה שלו וטועה בהקפה כעומק. הטכניקה שלו אינה ניתנת לחיקוי בחלקה כי היא לא באמת טכניקה שעוברת; בניגוד לדקדוק של ולס, כמעט שום דבר בשיטה של פליני לא ניתן ללמד או לעשות בו שימוש חוזר, וזו אחת הסיבות שהשפעתו היא סגנונית ולא מבנית. והדירוג שלו בין מבקרים באותו סקר מ-2002 היה שביעי, לא שני – במאים מעריצים אותו יותר ממבקרים, מה שאומר לך משהו על איפה הגאונות יושבת.
מורשת
פליני סבל משני שבצים לאחר שאושפז ביוני 1993 ומת ברומא ב-31 באוקטובר 1993, בגיל 73, יום לאחר יום נישואיו החמישים. כ-70,000 איש השתתפו בטקס האזכרה בצ'ינצ'יטה, האולפן שבו בנה את רוב רומאותיו הדמיוניות במקום לצלם את האמיתית. הוא קבור בבית הקברות המונומנטלי של רימיני עם מזינה, שמתה חמישה חודשים לאחר מכן, ועם הבן התינוק שאיבדו ב-1945. הוא חזר הביתה, מה שעבור פליני תמיד היה אותו דבר כמו לחזור לתוך החלום.