פאשיאן: הנזיר שצעד להודו בגיל שישים
באזור כלשהו בשממה שבין דונהואנג (Dunhuang) למדבר טקלה מקן (Taklamakan), חצתה קבוצת נזירים סינים מדבר שתיארו במונחים הקרובים יותר לסיוט מאשר ליומן מסע: "ישנם שדים רעים ורוחות לוהטות. מטיילים שנתקלים בהם נספים כולם עד אחד." האיש שכתב זאת שרד את המסע, המשיך לצעוד עשור נוסף, חצה את הרי ההינדו-כוש על גשר חבלים שנמתח מעל נהר האינדוס, ושב הביתה כדי להקדיש את שנותיו האחרונות לתרגום כתבי הקודש שנשא עמו ברגל. מסעו של פאשיאן, שנערך לאחר הגיל שרוב בני דורו החשיבו כזיקנה, נותר אחד מעדי הראייה המוקדמים והמפורטים ביותר ששרדו על הודו ומרכז אסיה בעת העתיקה.
הסמכה שנועדה להציל חיים
פאשיאן נולד סביב שנת 337 לספירה בפינגיאנג וויאנג, ליד לינפן (Linfen) המודרנית במחוז שאנשי (Shanxi), בשם הלידה גונג סהי (Gong Sehi). אביו איבד כבר שלושה בנים בילדותם, ומחשש לגורל דומה גם לבנו האחרון, הורה על הסמכתו כנזיר מתלמד בגיל שלוש; נוהג שהיה נפוץ במטרה להעניק לילד פגיע הגנה באמצעות נדרים. בגיל עשר, לאחר מות אביו, דחקו בו דודיו לעזוב את המנזר ולסייע לאמו האלמנה; פאשיאן סירב בטענה כי נכנס לחיי הנזירות כדי להשתחרר כליל מהיצמדות לעולם הזה, וחזר לאימונים דתיים במשרה מלאה לאחר מות אמו. בסופו של דבר קיבל הסמכה מלאה וצבר מוניטין, כפי שעולה בדיווחים מאוחרים, בזכות "אומץ לב כנה, אינטליגנציה צלולה ותקנות מחמירות."
מדוע עזב את סין
עד סוף המאה הרביעית, הבודהיזם היה מבוסס היטב בסין, אך הוינאיה-פיטאקה (Vinaya-pitaka) – הטקסטים המשמעתיים של הנזירות הקודיפיקטיביים המסדירים את אורח חייהם של נזירים ונזירות – היו קיימים רק בתרגומים חלקיים או לא מהימנים. פאשיאן, שכבר היה בשנות השישים המוקדמות לחייו, החליט לנסוע להודו, מולדת הבודהיזם, כדי להשיג בעצמו גרסאות מלאות של טקסטים אלו. בשנת 399 לספירה יצא מהבירה העתיקה צ'אנג-אן (Chang'an) עם ארבעה נזירים עמיתים, ואליהם הצטרפו מאוחר יותר בני לוויה נוספים שנאספו בדרך ב-ג'אנגיה (Zhangye) ובדונהואנג, מה שיצר משלחת גדולה יותר לקראת החצייה שבפתח.
על פני המדבר ומעבר להרים
מה שבא לאחר מכן היה אחד המסעות הפיזיים הקיצוניים ביותר שתועדו על ידי נוסע כלשהו בתקופה הקדם-מודרנית. מדונהואנג סיפקו פקידים מקומיים לקבוצה ציוד לחציית מדבר שפאשיאן תיאר כרדוף על ידי "שדים רעים ורוחות לוהטות" שהרגו מטיילים במקום; שבעה-עשר ימים וכ-1,500 לי (li) לאחר מכן, הגיעה הקבוצה לאזור לו-לאן (Lou-lan), שם על פי הדיווחים במנזרים שכנו יותר מ-4,000 נזירים שתרגלו את התורה הבודהיסטית המוקדמת. מערבה משם, בממלכת חותן (Khotan), תיעד פאשיאן תהלוכות בודהיסטיות משוכללות עם כרכרות פסלים מעוטרות ב"שבעה חומרים יקרים", וארוחות קהילתיות טקסיות קפדניות במנזרים – מהתיאורים המוקדמים ביותר ששרדו של החיים האזרחיים הבודהיסטיים במרכז אסיה. בחצותו את מה שכינה הרי הבצל (הפמיר וההינדו-כוש), הוא כתב על שלג תמידי ועל "דרקונים ארסיים", ותיאר חצייה של ערוץ האינדוס שכללה נתיב תלוי שנבנה מכ-700 סולמות עץ וגשרי חבלים – הישג הנדסי מרשים לא פחות מהישרדותו שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשור בארץ הבודהה
פאשיאן נכנס להודו מצפון-מערב ובילה קרוב לעשר שנים בנדודים בין אתריה הקדושים: לומביני (Lumbini), מקום הולדתו של הבודהה; בודה גאיה (Bodh Gaya), אתר הארה שלו; ורנאסי (Varanasi), המקום שבו הטיף לראשונה; קושינאגר (Kushinagar), שם מת; והבירה העתיקה פטליפוטרה (Pataliputra) (פטנה המודרנית), שהייתה אז מרכז ללמידה בודהיסטית תחת אימפריית גופטה (Gupta Empire). בדרכו ביקר בטקסילה (Taxila) ובגאנדהארה (Gandhara), שם תיעד מסורות מקומיות הקשורות לגלגוליו הקודמים של הבודהה בסיפורי ג'אטאקה (Jataka), למד סנסקריט, ו – המטרה המרכזית של המשלחת – אסף כתבי יד של הוינאיה וטקסטים אחרים שלא היו זמינים בסין.
מסע הביתה
מסע חזרתו היה מצמרר כמעט כמו חציית היציאה שלו. פאשיאן הפליג מהודו לסרי לנקה, שם בילה שנתיים בהמשך לימודיו ואיסוף כתבי יד, ולאחר מכן עלה על ספינה לכיוון סין שסטתה ממסלולה בשל סערות והופנתה לג'אווה, שם שהה כחמישה חודשים. מעבר ימי שני הוסח גם הוא ממסלולו, ולבסוף נחת לא ביעדו המיועד אלא בחוף שאנדונג (Shandong), ליד הר לאו (Mount Lao), בשנת 412 לספירה – שלוש-עשרה שנים לאחר שעזב את צ'אנג-אן, כאשר כל בני לווייתו המקוריים למעט אחד מתו או התיישבו במקום אחר לאורך המסלול.
מתרגם וכותב דברי ימי הימים
פאשיאן התיישב בנאנג'ינג (Nanjing) ובילה את העשור שנותר לו בתרגום טקסטים בסנסקריט שנשא עמו הביתה, ועבד עם חוקרים אחרים כדי להעביר את כתבי הקודש הבודהיסטיים לסינית. סביב שנת 414 לספירה כתב גם את פוגואוג'י (Foguoji), המוכר באנגלית כ-A Record of Buddhistic Kingdoms (תיעוד ממלכות בודהיסטיות) – עדות ראייה על הגיאוגרפיה, הפוליטיקה והפרקטיקה הבודהיסטית של כ-30 הממלכות שעבר דרכן. הספר נותר מקור היסטורי ראשוני למרכז אסיה של תחילת המאה החמישית ולהודו בתקופת גופטה, המשמש היסטוריונים מודרניים לתיארוך אירועים, טקסטים והתפתחויות דתיות שאלמלא כן היו נותרים ללא תיעוד – מה שדיווח מודרני אחד מכנה terminus ante quem עבור מגוון רחב של שאלות היסטוריות על התקופה.
מדוע פאשיאן מכונה גאון
המושג "גאון" המיוחס לפאשיאן אינו טענה על המצאה או תיאוריה, אלא על שילוב כמעט בלתי ניתן לשחזור של סיבולת, משמעת ודיוק תיעודי. הוא יצא, ללא מפות, ציוד מודרני או תמיכה מוסדית, למסע של כעשרת אלפים מיילים ברגל ובים, כשהוא מתחיל בגיל שבו רוב האנשים בתקופתו כבר היו רחוקים מנסיעות פעילות, והוא עשה זאת בשירות מטרה מלומדת ספציפית – שחזור טקסטים משמעתיים – שאכן השיג. מה שמבדיל אותו מצליינים רבים שכנראה ניסו מסעות דומים ולא הותירו עקבות הוא שהוא גם כתב זאת בכתב יד עם עין של אתנוגרף לפרטים: מנהגי סעודה במנזרים, תהלוכות כרכרות פסלים, הנדסת מעברי הרים, ספירת אוכלוסין של קהילות נזירים. המגבלה הכנה על הגדרת "גאונות" היא שהוא לא היה בעל חזון מבודד; הוא נסע ולמד בתוך מסורת צליינות בודהיסטית מבוססת, נשען בכל שלב על הכנסת האורחים וההדרכה של קהילות נזירים ממרכז אסיה והודו שבנו את התשתית והמלגות עליהן נשען, וחשבונו, מרשים ככל שיהיה, הוא בעיקרו רשומת מסע ופרויקט תרגום ולא תרומה פילוסופית או מדעית מקורית. הישגו היה לשרוד, להתבונן ולהעביר – הישג יוצא דופן של רצון ודיווח, לא דוקטרינה חדשה.
מורשת
A Record of Buddhistic Kingdoms (תיעוד ממלכות בודהיסטיות) נותר, לצד הדיווח המאוחר והמפורסם יותר של שואנזאנג (Xuanzang), אחד משני המקורות ההכרחיים בשפה הסינית לשחזור הודו הבודהיסטית בעת העתיקה המאוחרת, והוא קודם למסעו של שואנזאנג ביותר ממאתיים שנה. היסטוריונים מודרניים של הודו בתקופת גופטה, ארכיאולוגיה של דרך המשי והבודהיזם המוקדם של מרכז אסיה עדיין מצטטים את תיאוריו של פאשיאן כעדות ראשונית, עדות לנזיר שיצא בזיקנתו לפתור בעיה כתובתית וסיים כשהוא משאיר את אחד מעדי הראייה העמידים ביותר בעולם העתיק.