פאטימה בוטו: כותבת מתוך הריסותיה של שושלת
פאטימה בוטו (Fatima Bhutto) הייתה בת ארבע-עשרה כאשר אביה, מורתזא בוטו (Murtaza Bhutto), נורה למוות על ידי המשטרה מחוץ לבית המשפחה בקראצ'י ב-1996 – במהלך כהונתה כראש ממשלה של אחותו, בנזיר בוטו (Benazir Bhutto). הרצח ההוא, והשכנוע של פאטימה כי דודתה ובעלה של בנזיר, אסיף עלי זרדארי (Asif Ali Zardari), נשאו באחריות לכך, הפכו לטראומה המכוננת של חייה כסופרת. מעטים הכותבים בכל מקום הנושאים היסטוריה משפחתית ספוגה כל כך באלימות פוליטית, וכמעט אף אחד לא בחר, כפי שעשתה בוטו, לכתוב ישירות מתוך הדברים במקום לעקוף אותם.
נולדה לתוך שושלת בוטו
בוטו נולדה ב-29 במאי 1982, בקאבול שבאפגניסטן, נכדתו של זולפיקאר עלי בוטו (Zulfikar Ali Bhutto), נשיא וראש ממשלת פקיסטן לשעבר, ונוסרת בוטו (Nusrat Bhutto), אשתו האיראנית-כורדית. אביה, מורתזא, היה חבר פרלמנט נבחר; אמה, פאוזיה פסיחודין (Fauzia Fasihudin), הייתה אפגנית. הוריה התגרשו כשהייתה בת שלוש, ואחרי שאביה נישא בשנית למורה לבלט הלבנונית גיווה בוטו (Ghinwa Bhutto) ב-1989, פאטימה החלה לראות בגיווה את "אמה האמיתית". היא גדלה בין סוריה לקראצ'י. דודתה, בנזיר בוטו – פעמיים ראש ממשלת פקיסטן – נרצחה ב-2007, מה שהוסיף מוות אלים שני למשפחה שפאטימה תיארה בכתיבתה ככזו המוגדרת על ידי השושלת והמחירים שהיא גובה.
השכלה וכתיבה מוקדמת
בוטו פרסמה את ספרה הראשון, לחישות המדבר (Whispers of the Desert), קובץ שירה, בגיל חמש-עשרה. היא השלימה תואר ראשון בהצטיינות יתרה בשפות ותרבויות של המזרח התיכון ואסיה ממכללת ברנארד (Barnard College), אוניברסיטת קולומביה, ב-2004, ולאחריו תואר שני בלימודי דרום אסיה מבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה (SOAS), אוניברסיטת לונדון, ב-2005, כשהיא כותבת את עבודת הדוקטורט שלה על תנועות ההתנגדות של פקיסטן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ממואר, סיפורת ומחלוקת
ב-2010 היא פרסמה את שירי דם וחרב (Songs of Blood and Sword), ממואר החוקר את רצח אביה שהאשים ישירות את בנזיר בוטו וזרדארי בשותפות למותו – ספר שעורר תגובות עזות בתוך משפחתה שלה, שרבים מהם ערערו בפומבי על גרסתה, וזכה לביקורות מעורבות עד שליליות ממבקרים שנזהרו מהטייתו הברורה גם בעודם מכירים בגישה האינטימית שלו להיסטוריה הפוליטית של פקיסטן. היא פנתה לסיפורת עם צל סהר הירח (The Shadow of the Crescent Moon) (2013), המתרחש במהלך בוקר אחד באזורי השבטים של פקיסטן, שהיה ברשימה הארוכה לפרס בייליז לנשים עבור סיפורת. הבורחים (The Runaways) (2019), הרומן השני שלה, עוקב אחר שלושה צעירים מקראצ'י, פורטסמות' ואזורי הכפר של פקיסטן לעבר הקצנה וג'יהאד, והתקבל בחום רב יותר על ידי מבקרים בשל דיוקנו האמפתי והמפורט של האופן שבו מרירות יומיומית הופכת לקיצוניות. באותה שנה פרסמה את מלכים חדשים של העולם: דיווחים מבוליווד, דיזי וקיי-פופ (New Kings of the World: Dispatches from Bollywood, Dizi, and K-Pop), עבודה של עיתונאות תרבותית הבוחנת כיצד תרבות הפופ ההודית, הטורקית והקוריאנית החליפה את הבידור האמריקאי כייצוא התרבותי הדומיננטי ברוב מדינות הדרום הגלובלי.
עיתונאות וקול ציבורי
בוטו כותבת כבעלת טור ב-גרדיאן (The Guardian) ובפרסומים בינלאומיים אחרים, ובנתה מוניטין כפרשנית חריפה, לעיתים מקוטבת, בנושאי הפוליטיקה הפקיסטנית, כוח שושלתי, ומורשת משפחת בוטו בפרט. מבקר ה-פייננשל טיימס (Financial Times), טאש או (Tash Aw), שיבח את כתיבתה התרבותית כ"חדה כתער" ו"מסקרנת". היא הקפידה לסרב להיכנס בעצמה לפוליטיקה אלקטורלית, וציינה שהיא פוסלת קריירה פוליטית לחלוטין "בשל ההשפעה של שושלות על פקיסטן" – דחייה נחרצת של הירושה המשפחתית שהרגה את אביה ודודתה. היא גם עבדה כראש פרויקטי אקלים עבור המלגה הספרותית SouthAsia Speaks, והדריכה סופרים דרום-אסיאתיים בראשית דרכם.
נושאים
ספרי העיון של בוטו חוזרים באובססיביות לאלימות פוליטית, כוח שושלתי, והפגיעות הספציפית של אלו המאתגרים משפחות פוליטיות מושרשות מבפנים. הסיפורת שלה מרחיבה זאת לטריטוריה אוניברסלית יותר – הקצנה, כוח המשיכה של הקיצוניות על הצעירים והממורמרים, וחדירות הגבולות בין חיים רגילים לאלימות פוליטית – בעוד העיתונאות התרבותית שלה ב-מלכים חדשים של העולם מסמנת רשם קליל יותר, המביט החוצה, ועוקב אחר כוח רך במקום קשה.
מדוע פאטימה בוטו מכונה גאונה
טענתה של בוטו להצטיינות היא פחות חדשנות פורמלית בודדת מאשר סוג נדיר ומסוכן של גישה וכנות: היא הפכה התנקשות בתוך משפחתה שלה לעיון מתועד בקפדנות ומוגן בפומבי, תוך שהיא מציינת את דודתה ודודה בנישואין כאחראים למות אביה במדינה שבה האשמות כאלה נושאות סיכון אישי אמיתי. מבקרים ייחסו לסיפורת המאוחרת שלה, במיוחד הבורחים, דיוק אמפתי לגבי הקצנה הנמנע הן מסנסציוניות והן ממוסרנות פשוטה – איזון יוצא דופן לחומר טעון פוליטית שכזה. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: שירי דם וחרב ספג ביקורת מצד סוקרים וערעור מצד בני משפחתה שלה כספר חד-צדדי, יותר ממואר תובעני מאשר היסטוריה מאוזנת, והתוצר הספרותי שלה, למרות היותו רחב היקף, טרם הניב את סוג יצירת המופת הייחודית ועתירת הפרסים שבדרך כלל מעגנת טענה לגאונות – הסיפורת שלה זכתה להכרה ברשימות ארוכות ובביקורת ולא בפרסים מרכזיים באופן ישיר. היא נותרה, בשלב זה של הקריירה שלה, משמעותית בשל האומץ הפוליטי והגישה של כתיבתה לא פחות מאשר בשל הישגיה הצורניים.
מורשת
עדיין בעיצומה של קריירה מתפתחת – ספרה האחרון, ממואר בשם שעת הזאב (The Hour of the Wolf), עתיד לצאת לאור – תרומתה המתמשכת ביותר של בוטו עד כה עשויה להיות המודל שהיא מציעה לסופרת המסרבת לירושה הפוליטית שנמסרה לה, תוך התעקשות על הזכות לכתוב עליה ללא רחם, תוך שימוש בספרות במקום במשרה ככלי שלה להתחשבנות עם האלימות של שושלת.