אז'ן יונסקו: האיש ששמע את ספר הביטויים
בגיל ארבעים, אז'ן יונסקו יצא ללמוד אנגלית מספר לימוד של אסימיל. בהעתיקו את הדיאלוגים שלו, הוא מצא את עצמו, כפי שניסח זאת, "מגלה כמה אמיתות מדהימות כגון העובדה שיש שבעה ימים בשבוע, שהתקרה למעלה והרצפה למטה". הזוג שהחליף את הוודאויות הללו בספר נקרא מר וגברת סמית'. הוא שמר אותם, הציב אותם על במה, ובטעות התחיל מהפכה בתיאטרון האירופי.
סלאטינה, והאור בכפר
הוא נולד אז'ן יונסקו ב-26 בנובמבר 1909 בסלאטינה, רומניה, לאב נוצרי אורתודוקסי ואם מרקע צרפתי ורומני שמוצאה היה שנוי במחלוקת מאוחר יותר. חלק גדול מילדותו בילה בצרפת, ואחר צהריים אחד שם סיפק את המנוע הרגשי לכל מה שכתב. בהליכה דרך כפר שטוף שמש, הוא חווה בהירות מוחצת ותחושת ריחוף – ואחריה ההתרסקות: ההכרה שהעולם האמיתי, בהשוואה, היה מלא ריקבון, שחיתות ופעולה חוזרת חסרת משמעות. המשפט הזה הוא כל התיאטרון שלו במיניאטורה. הוריו התגרשו והוא חזר לרומניה ב-1925.
בוקרשט ו-"נו"
הוא למד במכללה הלאומית סנט סאווה ואז קרא ספרות צרפתית באוניברסיטת בוקרשט מ-1928 עד 1933, והוסמך ללמד צרפתית. החברויות שיצר שם – עם אמיל צ'וראן ומירצ'ה אליאדה – נמשכו כל חייו. הוא החל כמבקר ומשורר ברומנית, וספרו הראשון, Nu ("לא", 1934), היה התקפה על המשוררים הרומנים השולטים; Hugoliade (1935) היה הריסה סאטירית של ויקטור הוגו. אפילו בגיל עשרים וחמש, האינסטינקט היה לנקב. הוא נישא לרודיקה בורילאנו ב-1936 ונולדה לו בת, מארי-פרנס. הוא חזר לצרפת ב-1938, נתפס על ידי המלחמה, והתיישב לצמיתות בצרפת ב-1942, כשהוא מעביר את שארית המלחמה במרסיי ואז בפריז.
מר וגברת סמית'
הזמרת בעלת הקרחת נכתב ב-1948 והועלה ב-1950. אין לו עלילה, אין לו פסיכולוגיה ואין לו זמרת סופרן, קירחת או אחרת; הוא מורכב מפרברים אנגלים המחליפים פלטיטודות של ספרי ביטויים עד שהשפה עצמה מתפרקת בפיהם. המונח של בריטניקה עבורו הוא זה שנדבק: "אנטי-מחזה". הבכורה נכשלה. מה שהציל אותו היה תמיכה מז'אן אנוי וריימון קנו, שהבינו שהבדיחה היא לא בדיחה על האנגלים אלא על כולם. מאז 1952 המחזה רץ ברציפות בתיאטרון דה לה אושט בפריז, מה שנותן לו את שיא העולם להעלאה ללא הפרעה – יצירה על חוסר המשמעות של חזרה, שחוזרת על עצמה מדי לילה במשך יותר משבעים שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המחזות האלימים הקצרים
הוא עבד מהר בתחילת שנות ה-50 וברובו במערכה אחת. השיעור והכיסאות שניהם הגיעו ב-1951, קורבנות החובה ב-1952, הדייר החדש ב-1953. הם מכונות קומפקטיות ומסלימות. בכל אחד מהם, מצב רגיל נלקח כפשוטו ונדחף עד שהוא מתפוצץ: השפה הופכת לחצץ, ומשהו פראי בשקט קורה בסוף. זו הסדרה שעשתה את שמו וביססה את הצורה שמבקרים יקראו לה בקרוב אבסורדית.
ברנז'ה
המחזות באורך מלא הביאו דמות חוזרת. ברנז'ה – חצי אוטוביוגרפי, נבוך, הגון – נושא את מה שיונסקו תיאר כפליאה וייסורים על מוזרות המציאות. הוא פוגש את המוות בהרוצח (1958); הוא צופה בכל מי שהוא מכיר הופך לקרנף בקרנפים (1959); הוא מודח על ידי תמותתו שלו כמלך ברנז'ה הראשון בהמלך נועד למות (1962). קרנפים הוא המחזה שעשה אותו מפורסם בעולם והוא לא מופשט כלל: זו האימה שלו מקונפורמיזם אידיאולוגי, שנשאבה ישירות מצפייה במשמר הברזל הפשיסטי שוטף את רומניה בשנות ה-30 ורואה חברים אינטליגנטים משתנים. המחזור נמשך דרך טיול באוויר (1962), רעב וצמא (1966) ו-מקבת' (1972).
האקדמאי
האאוטסיידר הפך למוסד. הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1970, לקח את הפרס האוסטרי לספרות אירופית באותה שנה ואת פרס ירושלים ב-1973, והיה מועמד שמונה פעמים לפרס נובל לספרות מבלי לזכות בו מעולם. הוא כתב רומן, המתבודד, ב-1975, וליברית לאופרה, מקסימיליאן קולבה, ב-1987; אחרי מסע בין המתים ב-1981 המחזות למעשה פסקו. הוא התנגד למנגנון הפילוסופי שמבקרים הצמידו לו, דחה את התווית האקזיסטנציאליסטית וטען לקרבה במקום זאת ל'פטאפיזיקה וסוריאליזם, כשהוא מעריץ את אנדרה ברטון. על הנושא האמיתי שלו הוא היה בוטה: "המוות הוא הבעיה העיקרית שלנו וכל האחרים פחות חשובים... הניכור הבלתי נמנע היחיד; הוא נותן לנו תחושה של הגבולות שלנו". הוא מת ב-28 במרץ 1994, בגיל שמונים וארבע, וקבור במונפרנאס. האקדמיה הרומנית, שאותה עקץ כצעיר, הפכה אותו לחבר לאחר מותו ב-2009.
מדוע אז'ן מכונה גאון
הטענה נשענת על תגלית תפיסתית ולא על מערכת אינטלקטואלית, וכדאי להיות מדויקים לגבי מה שהוא הבחין בו. יונסקו הבין ששפה רגילה, מתומללת בנאמנות ומושארת לבדה, היא כבר מופרעת – שהפלטיטודות שאנשים מחליפים כדי להרגיע זה את זה הן, בבדיקה, מפחידות. אף אחד לא בנה צורה תיאטרלית על זה לפני כן. ההערכה של בריטניקה היא שיצירתו "עוררה מהפכה בטכניקות דרמטיות ועזרה לחנוך את תיאטרון האבסורד", והשיום של מרטין אסלין את התנועה הזו הציב אותו עם בקט, ז'נה ואדמוב כמייסדיה. המלאכה שמתחת היא קומית: קצב, חזרה, הבדיחה המסלימה, אוזן לקלישאות כל כך מדויקת שקהלים צוחקים לפני שהם מבינים למה. קרנפים הוכיח אז שהשיטה יכולה לשאת משקל פוליטי אמיתי, והפך את הזיכרון של משמר הברזל לתמונה שאף טיעון לא יכול היה להשתוות לה.
מקרה הנגד משמעותי. יונסקו לא הפיק שום תיאוריה בעלת משמעות ודחה באופן פעיל את הפילוסופיה שמבקרים תלו עליו; הפיגומים האינטלקטואליים של תיאטרון האבסורד היו הבנייה של אסלין, שנבנתה על קאמי, לא שלו. הכישרון שלו היה קרוב יותר לזה של קומיקאי מאשר של הוגה – תזמון, אוזן, ותחושת ילדות אחת של ריקנות זוהרת שהוא העלה מחדש במשך ארבעים שנה. הוא נעקף עבור הנובל שמונה פעמים. וקורא הוגן יציין שהמכשיר המרכזי של המחזה המפורסם ביותר שלו הוא בדיחה אחת מתמשכת, מבריקה ככל שתהיה. מה שעונה על כל זה הוא עמידות: הבדיחה רצה באושט מאז 1952, וקרנפים עדיין מסביר, טוב יותר מרוב מדעי המדינה, איך אנשים הגונים מצטרפים להמון.
מורשת
יונסקו שינה את מה שמחזה הורשה להיות. אחריו, מחזאי כבר לא היה זקוק לעלילה, דמות קוהרנטית או שפה עקבית כדי להחזיק תיאטרון, והרישיון שהוא לקח נוצל על ידי מחזאים מאז. המחזות שלו עדיין מועלים ללא הרף, בחלקם כי האבחנה לא התיישנה: שיחת החולין עדיין חסרת משמעות, החפצים עדיין מתרבים, ואנשים עדיין הופכים לקרנפים בקבוצות. הוא הגיע מרומניה כמבקר פרובינציאלי שכתב ספר בשם לא, וסיים תחת הכיפה של האקדמיה הצרפתית – קריירה שהייתה בעצמה אבסורדית במקצת, מה שהוא היה מעריך.