יוג'ין הוץ: שבע שנים במחנות, צליל אחד
כשאסון צ'רנוביל התרחש, הילד שעתיד להנהיג את להקת גוגול בורדלו (Gogol Bordello) היה בן שלוש-עשרה. משפחתו עזבה את אוקראינה ובילתה את שבע השנים הבאות במעבר בין מחנות פליטים בפולין, הונגריה, אוסטריה ואיטליה. אי-שם בתוך תהליך העקירה הזה, הוא יצא לחפש את החצי של שורשיו שאיש לא דיבר עליו בבית — ביקר בכפר אבותיו, אכל עם קרובי משפחה ולמד את שיריהם. הלהקה שהקים כעשור לאחר מכן בניו יורק היא, במהותה, הגילוי הזה, כשהוא מוגבר.
בויארקה, ואז שום מקום
הוא נולד בשם יבגני אלכסנדרוביץ' ניקולייב-סימונוב ב-6 בספטמבר 1972 בבויארקה, מחוץ לקייב. אביו היה אוקראיני-ליטאי, קצב שניגן בגיטרה בלהקת רוק בשם מרידיאן; אמו הייתה אוקראינית, חצי צוענייה מסוג סרוויטקה (Servitka Roma) — קבוצה צוענית שקשורה היסטורית לנפחות, סחר בסוסים ומוזיקה. המורשת הצוענית לא הייתה ירושת ילדות אלא חפירה בבגרות, שבוצעה במהלך שנות חוסר המדינה.
המשפחה הגיעה לוורמונט ב-1992 כפליטים פוליטיים דרך תוכנית יישוב מחדש, כשהוא מגיע עם הוריו ובן דודו יוסף. הוא הקים שם להקת פאנק בשם The Fags לפני שעבר לניו יורק, שם אימץ את שם הנעורים הגרמני של אמו והפך ליוג'ין הוץ.
האנגלית שלו הגיעה מתקליטים. הוא תיאר כיצד למד את ג'וני קאש, ניק קייב, לאונרד כהן ושיין מקגואן מהפוגס (The Pogues) — ה"דודים" שלו, כפי שהוא מכנה אותם — לא בשביל אוצר מילים, אלא בשביל האופן שבו מילים לשיר נושאות סיפור. הוא גם טען, בניגוד לזרם, שכותבי שירי רוק בשפה הרוסית היו פזמונאים טובים יותר מעמיתיהם המערביים.
גוגול בורדלו
הלהקה שהקים בניו יורק הייתה רב-לאומית במכוון: הכנר סרגיי ריאבצב, האקורדיוניסט יורי למשב, הגיטריסט אורן קפלן, המתופף אליוט פרגוסון, והרקדניות פאם רסין ואליזבת סאן. השם היה הצהרה לא פחות מאשר בדיחה — הוץ מתעקש, בחדות, שגוגול אינו סופר רוסי אלא אוקראיני עמוק, ושהשם של הלהקה מקודד מאות שנים של התנגדות אוקראינית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האלבום Voi-La Intruder יצא ב-1999, בהפקת ג'ים סקלאונוס. Multi Kontra Culti vs. Irony הגיע ב-2002, וב-2005 יצא ה-EP East Infection והאלבום Gypsy Punks: Underdog World Strike, שהוקלט על ידי סטיב אלביני — האלבום שקיבע את המונח "פאנק צועני" באוצר המילים הכללי. Super Taranta!, בהפקת ויקטור ואן ווגט, הניע את המבקר רוברט כריסטגאו לכנות את גוגול בורדלו הלהקה בעלת החזון ביותר בעולם. לאחר מכן הגיעו Trans-Continental Hustle (2010), Pura Vida Conspiracy (2013) ו-Seekers and Finders (2017). הלהקה הופיעה בפסטיבלי קואצ'לה, בונארו, לולפלוזה וגלסטונברי, וגם במוזיאון ויטני, טייט מודרן והביאנלה בוונציה — מגוון מקומות שמעט מאוד להקות פאנק מוזמנות אליהם.
לפני הלהקה ולצידה, הוץ עבד כתקליטן, המפורסם שבהם ב-Mehanata, הבר הבולגרי בצ'יינה טאון, בתחילת שנות ה-2000. הוא תיאר את התפקיד בהנאה מסוימת: תקליטן אוקראיני שמנגן תקליטים צועניים בבר בצ'יינה טאון. הוא גם ניהל פרויקטים צדדיים — J.U.F., קיצור של Jüdisch-Ukrainische Freundschaft, ו-MITITIKA — ושיתף פעולה עם שלישיית קולפקוב.
מסך וסגנון
הוא עשה את הופעת הבכורה הקולנועית שלו ב-Everything Is Illuminated (2005), כשגילם את אלכס לצד אלייז'ה ווד ותרם לפסקול, ולקח את התפקיד הראשי בבכורה הבימויית של מדונה, Filth and Wisdom, שהוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בברלין ב-2008. דמויות המבוססות עליו מופיעות ב-Wristcutters: A Love Story ובסרטה של מדונה W.E.. גוצ'י בנתה את קולקציית בגדי הגברים שלה למילאנו בינואר 2008 סביב המראה שלו. הוא עזב את ניו יורק לריו דה ז'ניירו עד 2008 ומאוחר יותר לסאו פאולו. בנובמבר 2023 הקים את הלייבל Casa Gogol, החתים את להקת הפאנק Puzzled Panther ואת כותבת השירים גרייס ברגר, והפיק וניגן ב-EP הבכורה של Puzzled Panther בשנה שלאחר מכן.
המלחמה
מאז הפלישה הרוסית המלאה ב-2022, גוגול בורדלו הופיעה בכ-70 הופעות ב-25 מדינות כדי לגייס כספים ולעבוד עם ארגוני זכויות אדם, ונסעה לאוקראינה באוגוסט 2022 כדי להופיע בבסיסים צבאיים ומרכזי פליטים. הטיעון של הוץ בתקופה זו היה תרבותי לא פחות מאשר פוליטי: שהתרבות האוקראינית עיצבה את המערב מבלי שקיבלה על כך קרדיט מעולם, ושאוקראינים היו, בלשונו, צנועים מדי לטובתם. בשאלה הטעונה באיזו שפה אוקראינים צריכים לדבר, הוא חסר סנטימנטים — שפה, הוא אומר, היא טכנולוגיה להחלפת מידע — תוך שהוא מקבל שהדגש בזמן מלחמה על אוקראינית הוא הולם.
מדוע יוג'ין מכונה גאון
הגרסה הרצינית של הטענה נוגעת לסינתזה. הוץ לא קישט פאנק בכלי נגינה עממיים; הוא מצא את המכנה המשותף המבני בין צורות ריקוד צועניות ובלקניות לבין האגרסיביות הקצבית של ההארדקור, ובנה מוזיקה חיה שעובדת בשני המישורים בו-זמנית. עשיית זאת דרשה הקשבה אנליטית אמיתית בין מסורות שלא היה להן מגע קודם, בתוספת הטריק הקשה יותר של הפיכתה לקריאה לקהל מערבי מבלי לשטח אותה. רוברט כריסטגאו, אחד המבקרים הקפדניים ביותר ברוק האמריקאי, כינה את הלהקה כבעלת החזון ביותר בעולם — הדבר הקרוב ביותר לאישור סמכותי שקיים. העובדה הביוגרפית שמתחת לזה חשובה גם היא: זו לא הייתה בחירה סגנונית אלא זהות שהורכבה במכוון, משברים, על ידי נער חסר מדינה שהיה צריך לצאת ולמצוא את שורשיו בעצמו.
טיעון הנגד הוא אמיתי. המילה של כריסטגאו יושמה על להקה, לא על אדם, וגוגול בורדלו היא בהחלט קולקטיב. הוץ נותר דמות מקטבת בקרב פעילי זכויות צוענים בינלאומיים, שטענו שההצגה שלו סוחרת בסטריאוטיפים שהיא מתיימרת לחגוג — התנגדות רצינית לכל טענת אותנטיות, וכזו שמתחדדת מהעובדה שהוא הגיע למורשת הצוענית שלו כמבוגר. שמונה אלבומים לתוך הדרך, הנוסחה חזרה על עצמה יותר מאשר התפתחה, והליריקה האנגלית שלו חבה חוב נשמע לארבעת כותבי השירים שהוא מציין כמוריו. מה שמחזיק מעמד אינו מקוריות אינטלקטואלית אלא דמיון קומבינטורי אמיתי ויוצא דופן, בתוספת שליטה בימתית מסוג שלא ניתן ללמד.
מורשת
גוגול בורדלו הפכה צורות פולקלור מזרח-אירופיות לשמיעות עבור דור של מאזינים מערביים שלא הייתה להם דרך אחרת להגיע אליהן, והיא עשתה זאת מעמדת הפליט ולא התייר — וזו הסיבה שכאשר הגיעה המלחמה, ללהקה כבר היה את אוצר המילים ואת הקהל. ההישג הגדול יותר של הוץ עשוי להיות הגדרתי: הוא הוכיח שזהות שנבנתה מתוך עקירה, ידע חלקי ושחזור מכוון אינה זהות נחותה, ואז בילה עשרים וחמש שנים בנגינתה בקול רם מאוד.