אריק סאטי: האציל הקטיפתי
אריק סאטי כתב פעם יצירה לפסנתר בשם Vexations, עם הוראה לחזור עליה 840 פעמים ברצף – ביצוע שנמשך כמעט יום שלם, איש לא ניסה לבצע זאת בימי חייו, וג'ון קייג' (John Cage) העלה זאת לבסוף ב-1963 בפני קהל משתומם במרתון מוזיקלי. הוא גם המציא את הרעיון למוזיקה שאינה נועדה להאזנה כלל, צלילי רקע שכינה musique d'ameublement ("מוזיקת ריהוט"), עשרות שנים לפני שטביעת המונח "אמביינט" נטבעה. סאטי הקדיש את הקריירה שלו להתייחסות לרצינות המוזיקלית עצמה כדבר שיש לפרק בשקט ובשיטתיות.
תלמיד יתום וקשה
סאטי נולד ב-17 במאי 1866 בהונפלור שבנורמנדי, לאב צרפתי שעסק בתיווך ספנות ולאם אנגלייה פרוטסטנטית שטבעה בנסיבות מסתוריות כשהיה בן שש. לאחר שנשלח בחזרה להונפלור כדי לגדול אצל סביו, הוא קיבל שיעורים מוקדמים מנגן עוגב שהיה בקיא במזמורים גרגוריאניים – השפעה הניכרת בהרמוניות המודאליות והלא-פתורות של כל מה שכתב מאוחר יותר. אמו החורגת דחפה אותו לקונסרבטוריון של פריז ב-1879, שם הוא סבל והיה בינוני במכוון: הוא כינה את המבנה "סוג של בית כלא מחוזי", תויג כ"תלמיד העצלן ביותר בקונסרבטוריון", גורש ב-1882, התקבל שוב וסולק פעם נוספת, כאשר נגינתו נשפטה כ"חסרת חשיבות ומייגעת". הוא התגייס בקצרה לצבא כדי לברוח, ואז חלה במכוון בברונכיטיס על ידי עמידה חשוף חזה במזג אוויר חורפי כדי להשתחרר מהשירות.
מונמארטר והגימנופדיות
בגיל עשרים ואחת עבר סאטי להתגורר ליד קברט ה"שא נואר" (Chat Noir), הפך לפסנתרן הבית שלו וכינה את עצמו "אריק סאטי – גימנופדיסט". שם, בין 1888 ל-1890, כתב את שלוש הגימנופדיות (Gymnopédies) והגנוסיינים (Gnossiennes) – יצירות דלות, איטיות ודו-משמעיות מודאלית הבנויות מאקורדים לא פתורים ולעיתים ללא קווי תיבה כלל, דחייה מכוונת של המסורת הסימפונית הגרמנית ששלטה בחיי הקונצרטים בצרפת. בפונדק "אוברז' דו קלו" (Auberge du Clou) הסמוך הוא יצר ידידות קרובה עם קלוד דביסי (Claude Debussy), שלימים יכנה אותו "המבשר". במשך שנים לאחר מכן התפרנס סאטי מעיבוד שירים פופולריים לקברט, גוף של עבודה מסחרית – כולל הלהיט "Je te veux" – אותו התכחש מאוחר יותר כ"נבזי ומנוגד לטבעו".
הרומן המתועד היחיד שלו התרחש ב-1893: פרשיית אהבה בת חמישה חודשים עם הציירת סוזן ואלאדון (Suzanne Valadon), לה הציע נישואין לאחר לילם הראשון יחד. היא סירבה לנישואין אך עברה לגור בבית הסמוך; סאטי, שכינה אותה "ביקי" (Biqui), כתב על "כל הווייתה, עיניה היפות, ידיה העדינות וכפות רגליה הקטנות". כשעזבה, הוא נותר, לדבריו, עם "כלום מלבד בדידות קפואה שממלאת את הראש בריקנות ואת הלב בעצב". מעולם לא הייתה לו מערכת יחסים מתועדת נוספת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כומר, נביא, אציל קטיפתי
שנות העשרים והשלושים לחייו של סאטי היו שרשרת של דמויות שהמציא לעצמו. הוא הפך למלחין הבית של הכת הרוזיקרוציאנית של המיסטיקן סאר ז'וזפן פלאדן (Sâr Joséphin Péladan), ולאחר מכן הקים כנסייה משלו, ה"אגליז מטרופוליטן ד'אר דה ז'זוס קונדוקטר" (Église Métropolitaine d'Art de Jésus Conducteur), ופרסם עלונים ארסיים נגד יריבים מחדר שכינה "Abbatiale". ב-1895, ירושה קטנה אפשרה לו לקנות שבע חליפות קטיפה אפורות זהות, מה שהחל את תקופת ה"אציל הקטיפתי" שלו. ב-1898 הוא פרש לצמיתות לחדר יחיד בארקיי (Arcueil), פרבר מדרום לפריז, שאליו לא הרשה לאיש להיכנס; לאחר מותו, מצאו חבריו פרטיטורות שנחשבו לאבודות קבורות בתוך מה שהביוגרף של סאטי, רוברט אורלדג' (Robert Orledge), מכנה צבירה "מזוהמת" של זבל, תגלית שחזרה על עצמה לאחרונה ב-2025, כאשר חוקרים שסרקו את הספרייה הלאומית של צרפת (Bibliothèque nationale de France) וארכיון פרטי בבוסטון שחזרו עשרים ושבע יצירות של סאטי שלא נשמעו מעולם לרגל יובל המאה למותו.
האזנה ליצירה פליאס ומליסאנד (Pelléas et Mélisande) של דביסי ב-1902 ביישה את סאטי עד כדי פנייה להכשרה רשמית מחדש: בניגוד לעצתו של דביסי, הוא נרשם ל"סכולה קנטורום" (Schola Cantorum) ב-1905 בגיל שלושים ותשע ולמד קונטרפונקט בשקידה אצל ונסן ד'אנדי (Vincent d'Indy) ואלבר רוסל (Albert Roussel) עד 1912 – מעשה בלתי נתפס של ענווה מצד אדם שעשה קריירה של בוז למוסדות.
"פאראד" והתהילה הפתאומית
ההכרה הגיעה באופן בלתי צפוי ב-1911 כאשר מוריס ראוול (Maurice Ravel) ביצע יצירות מוקדמות של סאטי בקונצרט, מה שהזניק אותו בן לילה ל"מבשר ושליח המהפכה המוזיקלית המתרחשת כעת". מלחינים צעירים נהרו אליו, והקימו בסופו של דבר את הקבוצה הידועה בשם "השישה" (Les Six), אם כי הידידות של סאטי עם תלמידיו נטתה להפוך למרירות ברגע שהפכו לפופולריים מספיק כדי לאיים עליו; הוא ניתק קשר באכזריות עם דביסי ב-1917 וסירב להשתתף בהלווייתו בשנה שלאחר מכן.
הניצחון האמיתי הגיע דרך ז'אן קוקטו (Jean Cocteau), שהזמין אצל סאטי את המוזיקה לבלט פאראד (Parade) ב-1917 עבור הבלט רוס (Ballets Russes) של סרגיי דיאגילב (Sergei Diaghilev), עם תפאורה של פאבלו פיקאסו (Pablo Picasso) וכוריאוגרפיה של לאוניד מאסין (Léonide Massine). הפרטיטורה כללה מכונת כתיבה, שריקה של ספינת קיטור וסירנה לצד מקצבים של רגטיים, והבכורה עוררה שערורייה שלמה שהפכה את סאטי, בגיל חמישים ואחת, לאדם מפורסם בפעם הראשונה. הוא המשיך עם מה שהביוגרף שלו מחשיב ליצירת המופת שלו, סוקרטס (Socrate, 1918), הגדרה שקטה ושטוחה במכוון לדיאלוגים של אפלטון שהוזמנה על ידי הנסיכה דה פוליניאק – מוזיקה מופשטת כמעט מכל אינפלקציה רגשית, שסאטי כינה "חזרה לפשטות קלאסית עם רגישות מודרנית", ושאותה איגור סטרווינסקי (Igor Stravinsky) העריך.
המתיחה כשיטה
הפרטיטורות המאוחרות של סאטי נושאות כותרות כמו פרלודים רפויים אמיתיים (עבור כלב) (True Flabby Preludes (for a Dog)) וסונאטה ביורוקרטית, שזורים בהוראות ביצוע כגון "התחמש בראיית הנולד" שהן בו-זמנית בדיחות, וכפי שציינו מבקרים, רמזים הבעתיים שימושיים באמת לפסנתרן רגיש. זכרונותיו שפורסמו טענו כי הוא אכל רק מאכלים לבנים, שתה יין מעורב במיץ פוקסיה, והתעורר מדי שעה במהלך הלילה לבדיקות חום – בדיות אבסורדיות שפורסמו כעובדות. פרנסיס פיקבייה (Francis Picabia), שיתוף פעולה מאוחר שלו בבלט השערורייתי Relâche (1924), שפט אותו במדויק: "אמן זקן, שובב וערמומי... ילד עצוב אמיתי, אך כזה שלעיתים הופך לאופטימי על ידי אלכוהול". אותו אלכוהוליזם השיג אותו: שחמת הכבד הביאה אותו לבית החולים סן-ז'וזף, שם מת ב-1 ביולי 1925, בגיל חמישים ותשע, ונקבר בארקיי.
מדוע אריק נחשב לגאון
הטיעון לגאונותו של סאטי אינו שגרתי מכיוון שהוא נשען על חיסור ואירוניה ולא על וירטואוזיות או ארכיטקטורה גדולה – הוא לא כתב כמעט יצירות ארוכות, רוב יצירותיו הידועות ביותר נמשכות פחות משלוש דקות, ומעולם לא פיתח טכניקה מסורתית רחבת היקף כפי שעשו יריביו. במקום זאת, הוא הפשיט את ההרמוניה לאקורדים חשופים ולא פתורים ואת הרצינות המוזיקלית עצמה לבדיחה, ושני המהלכים התבררו כנבואיים באמת: Vexations מצוטטת כיום על ידי מוזיקולוגים כאב קדמון של המינימליזם, ומוזיקת הריהוט הקדימה את מוזיקת האמביינט בשישים שנה. ג'ון קייג' בנה קריירה מאוחרת שלמה בחלקו בצל של סאטי, וג'ון אדמס (John Adams) כתב לו מחווה ישירה ב-1996. טענת הנגד הכנה היא שסאטי היה, ברוב שנות עבודתו, פסנתרן קברט מסחרי ותמהוני מיתולוגי עצמי שהפיק מעט יצירות משמעותיות באופן יחסי וחבל במוניטין שלו במכוון עם יריבים וחברים כאחד; גאונותו היא פחות עניין של מבנים בנויים ויותר של חופן רעיונות קטנים מאוד ורדיקליים מאוד – חזרה ללא התפתחות, הרמוניה ללא פתרון, מוזיקה ללא דרישה מתשומת הלב של המאזין – שמלחינים מאוחרים יותר לקחו הרבה מעבר למה שהוא עשה בעצמו.
מורשת
דביסי כינה אותו "המבשר"; מילון המוזיקה של אוקספורד זוקף לזכותו את הסטת המלחינים הצרפתים מהשפעה ואגנריאנית לעבר משהו רזה יותר. מאה שנים לאחר מותו, חומרים חדשים של סאטי עדיין צפים מהארכיונים, והשפעתו עוברת בקו ישר ממוזיקת המקרה של קייג' דרך המינימליסטים ועד למלחיני אמביינט עכשוויים – מורשת שנבנתה כמעט כולה על סירוב לקחת את המוזיקה, או את עצמו, ברצינות מוחלטת.