אריקה היימן (Erika Heymann): הפנסיון על זמן שאול
כאשר הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940, הוצעה לאריקה היימן דרך מוצא. בעלה היה יהודי; היא לא. להתגרש ממנו, והמנגנון שנסגר סביב יהדות הולנד היה מותיר אותה ואת שני ילדיה לבדם. היא סירבה. במהלך שלוש השנים הבאות היא קלטה יהודים לפנסיון הקטן באמסטרדם שניהלה, נתפסה, נשפטה על העבירה שהגסטפו הגדיר כ-Judenhilfe — סיוע ליהודים — ויצאה ממחנה ריכוז עם לוקמיה שהרגה אותה בגיל חמישים וארבע. יד ושם הכיר בה כחסידת אומות העולם בשנת 2010, שישים שנה לאחר מותה.
נישואים קומוניסטיים
היא נולדה בשם אריקה גק (Erika Geck) באופנבורג (Offenburg), שבבאדן, בשנת 1895. בשנת 1921 נישאה לסטפן היימן (Stefan Heymann), גבר ממנהיים הצעיר ממנה בשלושה חודשים, שנולד שם ב-14 במרץ 1896. הוא הוכשר כפקיד בנק משנת 1913 והצטרף למפלגה הקומוניסטית הגרמנית בשנת 1920, ובאמצע העשור הוא עזב את הבנקאות לטובת עיתונאות: עורך ה-Arbeiter-Zeitung ממנהיים משנת 1926, ולימים העורך הראשי של ה-Schlesische Arbeiter-Zeitung בברסלאו (Breslau). לזוג היו שני ילדים והם עברו דירות ככל שעבודתו הצריכה זאת — מנהיים, לאחר מכן ברלין, ואז שלזיה.
אלו היו נישואים שסומנו פעמיים להשמדה תחת הנאצים: עיתונאי קומוניסטי שהיה גם יהודי. למשפחה לא היו אשליות לגבי מה שנת 1933 סימלה, ולא היה זמן לארגן יציאה מכובדת.
ברסלאו, ואז אמסטרדם
סטפן נעצר בברסלאו ב-12 במאי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהיטלר עלה לשלטון, בשל פעילות במפלגה הקומוניסטית — מקרה שהיה קשור לסירובו להסגיר מקור עיתונאי. הוא נידון לשנתיים וחצי מאסר. אריקה לא חיכתה. ב-14 ביולי 1933 היא עזבה את גרמניה לאמסטרדם עם הילדים.
מה שבא לאחר מכן היה הגרסה השוחקת והרגילה של הגלות שלעיתים נדירות נכתבת. אשתו של עורך ממעמד הביניים בברלין הפכה, באמסטרדם, לעובדת משק בית: אומנת, טבחית, מנקה, לוקחת כל עבודה בתשלום. היא גם ניהלה פנסיון קטן. שתי העובדות הללו — העבודה היומיומית ועסקי הלינה — יהיו משמעותיות מאוד מאוחר יותר. במהלך שנות ה-30 היא בנתה קשרים בחוגים הסוציאליסטיים של אמסטרדם, רשת הגולים הגרמנים ואנשי השמאל ההולנדים שיהפכו, לאחר 1940, לתשתית היחידה שהייתה זמינה להסתרת אנשים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דרכו של סטפן הלכה לכיוון השני והייתה עמוקה בהרבה. לאחר ששוחרר ב-1936, הוא נעצר שנית ב-14 במאי של אותה שנה באופנבורג ועבר דרך מערכת המחנות במשך תשע שנים: קיזלאו (Kislau), דכאו (Dachau), בוכנוואלד (Buchenwald), לאחר מכן אושוויץ מאוקטובר 1942 עד ינואר 1945, ואז שוב בוכנוואלד עד לשחרורו ב-5 במאי 1945. הוא שרד. הם מעולם לא חיו יחד שוב.
הבית על זמן שאול
לאחר שהחל הכיבוש, אריקה היימן החלה להסתיר יהודים בביתה. השמות הידועים כוללים את ארווין גייסמר (Erwin Geismar), אברהם קייזר (Abraham Keizer), וחנן פלרסהיים (Chanan Floersheim), פליט יהודי-גרמני צעיר ששרד את המלחמה וכתב לימים את עדותו שלו על כך.
הפנסיון שלה היה, בדיעבד, קרוב לכיסוי אידיאלי, וכדאי להיות מדויקים לגבי הסיבה לכך, כי כאן טמונה המיומנות שאכן הייתה לה. בפנסיון יש לנים מעצם הגדרתו; זרים הבאים והולכים אינם מעוררים הערות מצד השכנים. הוא מעניק היתר לרכישת יותר מזון ממה שמשק בית בודד היה זקוק לו, בעיר שבה תלושי מזון היו המכשיר העיקרי לזיהוי אנשים מוסתרים. ואישה שמבשלת ומנקה לפרנסתה יכולה לספוג עבודה ביתית נוספת מבלי לשנות את שגרתה באופן הנראה לעין. האם אריקה שקלה זאת במונחים אלו לא מתועד. מה שמתועד הוא שהיא עשתה זאת, ושהדבר עבד במשך כשלוש שנים — תקופה ארוכה באמסטרדם הכבושה, שבה כמעט שלושה רבעים מיהודי הולנד נרצחו, שיעור גבוה יותר מאשר בכל מדינה אחרת במערב אירופה.
הפשיטה ווכט
בספטמבר 1943 פשט הגסטפו על הבית והיא נעצרה. היא נידונה למאסר למשך תקופת המלחמה בגין Judenhilfe, ונשלחה למחנה הריכוז בוכט (Vught) בדרום הולנד. התנאים שם גרמו לנזק ספציפי וקבוע: היא נחשפה לבנזן ופיתחה לוקמיה. היא שוחררה ב-1944, ביום הולדתו של היטלר — סוג של חנינה שרירותית שהמשטר העניק מדי פעם כתיאטרון.
היא לא החלימה. סטפן, ששוחרר בשנה שלאחר מכן, פנה מזרחה והפך לפקיד במדינה הגרמנית המזרחית, שם כיהן כשגריר בבודפשט ב-1951 ובוורשה ב-1953 ולימים כפרופסור; הוא מת במזרח ברלין ב-4 בפברואר 1967. אריקה נשארה באמסטרדם, מצבה הבריאותי החמיר, והיא מתה שם ב-6 באפריל 1950.
מדוע אריקה מכונה גאונה
היא לא הייתה גאונה, והמקורות על חייה אינם מתקרבים לשימוש במילה זו. היא לא הותירה אחריה גוף עבודה, המצאה או רעיון. היא הייתה טבחית ומנקה עם שני ילדים ובעל באושוויץ. כל תיאור שמלביש אותה כאינטלקטואלית הוא שקר לגביה, ושקר מקטין, כי הוא מחליף את מה שהיה לה באמת בדבר שלא היה לה.
מה שהיה לה הוא בהירות מוסרית שלא התדרדרה תחת לחץ, וכדאי לתת שם לצורה הספציפית שבה זה בא לידי ביטוי. הכלי האפקטיבי ביותר של המדינה הנאצית נגד בני זוג לא-יהודים לא היה אלימות אלא ההצעה: התגרשי, ותהיי בטוחה. זה עבד על אנשים רבים מאוד, וזה תוכנן לכך, כי זה לא דרש אכזריות מהאדם שקיבל זאת — רק ניירת ושתיקה. הסירוב לכך ב-1940, עם שני ילדים וללא הכנסה מעבר לשכר עבודה ביתית, הוא ההחלטה שמגדירה אותה, והיא קיבלה אותה לפני שהייתה כל פעולת הסתרה להיות נאמנה לה.
כל דבר אחר שהפגינה מתואר בצורה הטובה ביותר כמלאכת יד ולא כאינטלקט: הכשירות המעשית לנהל משק בית תוך הסתרת אנשים שלא הייתה אמורה להחזיק, במשך שנים, תחת משטר קיצוב שנבנה כדי לחשוף בדיוק את זה. זו מיומנות אמיתית, שנלמדה תחת איום, והיא מורכבת בעיקר ממשימות רגילות שבוצעו בעקביות מוחלטת — הצטיידות, סיפור סיפורים לשכנים, שמירה על שגרה ללא שינוי. בסופו של דבר היא נתפסה, כפי שקרה לרובם. המילה הכנה לאריקה היימן אינה גאונה. זו תעוזה.
מורשת
ההכרה בה הגיעה מאוחר — בשנת 2010 מיד ושם, עם הפרס שהוענק במוזיאון השואה ביוסטון בשנה שלאחר מכן — ועד אז כל מי שיכול היה להעניק לה את המדליה באופן אישי כבר לא היה בחיים. העיכוב הזה הוא עצמו הסיפור של חסידי אומות העולם: המצילים שמתו מוקדם, עניים וחולים היו האחרונים להימצא, מכיוון שהאנשים שהיו בעמדה הטובה ביותר להעיד עבורם התפזרו על פני שלוש יבשות. האנשים שהסתירה חיו. אחד מהם כתב את הספר שנשא את שמה הלאה.