אריק אולין רייט: המרקסיסט שספר
ויווק צ'יבר (Vivek Chibber) כינה אותו "הסוציולוג המרקסיסט הגדול ביותר של תקופתו", מה שבאקדמיה האמריקאית הוא מחמאה עם קהל יעד מצומצם ואורך חיים ארוך. מה שהפך את אריק אולין רייט ליוצא דופן לא היה היותו מרקסיסט בדיסציפלינה שבה היו מעטים כאלה. זה היה שהוא התייחס למרקסיזם כאל תוכנית מחקר עם טענות הניתנות לבדיקה, השקיע עשורים בניהול סקרים בינלאומיים כדי לגלות האם קטגוריות המעמד שלו אכן תיארו מישהו, ולאחר מכן, כאשר התשובות הגיעו מסובכות, שינה את התיאוריה במקום את הנתונים.
ברקלי, קנזס, אוקספורד
רייט נולד ב-9 בפברואר 1947 בברקלי, קליפורניה, וגדל בלורנס, קנזס, שם שני הוריו — מ. אריק רייט (M. Erik Wright) וביאטריס אן רייט (Beatrice Ann Wright), לבית פוזנר — היו פרופסורים לפסיכולוגיה באוניברסיטת קנזס. ילדות אקדמית בלב המדינה, בתוך משק בית של חוקרים, יצרה מישהו שמבחינה טמפרמנטית אינו מסוגל לקבל סיסמה במקום טיעון.
הוא השלים תואר ראשון בלימודים חברתיים בהרווארד קולג' ב-1968, ולאחר מכן תואר ראשון שני בהיסטוריה בבייליול קולג', אוקספורד, ב-1970. את הדוקטורט שלו בסוציולוגיה קיבל מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ב-1976 — כלומר העיצוב האינטלקטואלי שלו עבר בדיוק בשנים שבהן השמאל החדש האמריקאי היה בשיאו ואז קרס. בשנת 1971 נישא למרשה קאהן (Marcia Kahn). בשנת 1976 הצטרף למחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, ומעולם לא עזב אותה, כשהוא מבלה יותר מארבעה עשורים באותו בניין.
מיקומי מעמד סותרים
הבעיה שרייט הציב לעצמו מוקדם הייתה בסיסית באופן מביך והשתמטו ממנה במשך מאה שנה. התיאוריה של מרקס על המעמד נשענת על החלוקה בין אלה שבבעלותם אמצעי הייצור לבין אלה שמוכרים את עבודתם. אך עד סוף המאה העשרים רוב האנשים בכלכלה מפותחת לא היו לא קפיטליסטים ולא פרולטרים במובן הפשוט. מהו מנהל ביניים? מהנדס צוות? מרצה באוניברסיטה עם קרן פנסיה המושקעת בחברות שהיא מבקרת?
התשובה של רייט, שפותחה ב-Class, Crisis, and the State (1978) ופורטה ב-Classes (1985), הייתה המושג מיקומי מעמד סותרים. עמדות מסוימות בכלכלה קפיטליסטית הן אמביוולנטיות באמת — הן מפעילות סמכות ממשית על עובדים אחרים ומחזיקות במיומנויות נדירות שנותנות להן מינוף, תוך שהן נשארות עובדים שאינם מחזיקים בנכסים שהם עובדים איתם. עמדות כאלה אינן אנומליות שיש לסדר, אלא סותרות מבנית, נמשכות לשני כיוונים בו-זמנית, וההתנהגות הפוליטית שלהן עוקבת בהתאם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →באופן מכריע, רייט לא עצר במושג. Class Counts (1997) יישם את המסגרת על ראיות סקר השוואתיות, ומדד אם הקטגוריות שלו ניבאו משהו על האופן שבו אנשים במדינות שונות באמת חושבים ומתנהגים. זהו מקרה נדיר של תיאורטיקן מרקסיסטי המגיש את התוכנית שלו לסוג של מבחן כמותי שיכול היה להרוס אותה.
הכופר
המרקסיזם של רייט היה הטרודוקסי בדרכים שגרמו למרקסיסטים אורתודוקסים לאי-נוחות. הוא דחה את ברית המועצות כסוציאליסטית. הוא קיבל את העובדה שמעמד אינו בינארי אלא מודה בדרגות מרובות. הוא הודה ששווקים אינם בהכרח נצלניים. הוא השתייך לקבוצת חוקרים הידועים כמרקסיסטים אנליטיים, שהתעקשו להחזיק את הטענות המרקסיסטיות בסטנדרטים של בהירות וראיות המיושמים על כל מדע חברתי אחר, ושפירקו לא מעט דוקטרינה מקובלת בתהליך.
הוא היה גם, לפי אופיו, לא מוכן להשאיר את הטיעון בביקורת. התלונה המצוטטת ביותר שלו על התחום שלו הייתה שהוא מסביר מה לא בסדר במוסדות קיימים אך ש"פחות חוקר את התכנון של חלופות למוסדות קיימים שיעזרו לממש אידיאלים מוסריים של צדק ושגשוג אנושי".
אוטופיות ריאליות
תלונה זו הפכה לפרויקט האוטופיות הריאליות (Real Utopias Project), פרי עבודתו בשני העשורים האחרונים שלו והסיבה לכך ששמו מגיע מעבר לסוציולוגיה. Envisioning Real Utopias (2010) הגדיר את המונח במדויק: חלופות בעולם האמיתי שמתפקדות כעת וגם מנבאות את העולם כפי שיכול להיות. הוא לא התעניין בתוכניות אב ובאופן שווה לא התעניין בהמתנה למהפכה. הוא רצה מוסדות שכבר קיימים ושניתן לבחון אותם — הקואופרטיבים של מונדרגון (Mondragón) בחבל הבסקים, וויקיפדיה, אותה לקח ברצינות כמוסד דמוקרטי מתפקד המייצר ערך עצום מחוץ לשוק ולהיררכיה.
החזון האסטרטגי היה הדרגתי: קפיטליזם שנשחק מבפנים על ידי הצטברות של מוסדות לא-קפיטליסטיים, במקום מנופץ. "תיקון הדרגתי אולי אינו מעורר השראה," כתב, "אבל זה הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות." הוא חזר לטיעון בצורה קצרה ונגישה יותר ב-How to Be an Anticapitalist in the Twenty-First Century (2019), שהושלם בעת שגווע. הוא נבחר לנשיא האגודה האמריקאית לסוציולוגיה ב-2012, תוך שימוש בבמה כדי לקדם את אותו מקרה.
מדוע אריק מכונה גאון
האיכות שעל הפרק היא יושרה אינטלקטואלית הפועלת בקנה מידה יוצא דופן — הנכונות לקחת גוף תיאוריה שהוא מחויב אליו פוליטית ולהעמיד אותו, ברצינות וביוקר, בפני האפשרות של טעות. בניית מערך סקרים רב-מדינתי כדי לבדוק את הקטגוריות המרקסיסטיות שלך אינה נראית כמו מחקר בעל מוטיבציה אידיאולוגית בדרך כלל. עמיתים מייחסים לו את הניתוח המתמשך ביותר של מעמד וקפיטליזם מאז מרקס עצמו, והשיטה הלא-דוקטרינרית שלו היא שהעניקה לו קוראים במחקר הריבוד המרכזי שלא היו להם אהדה לפוליטיקה שלו. הוא היה גם מורה מעורר הערצה: ויווק צ'יבר, גוסטה אספינג-אנדרסן (Gøsta Esping-Andersen) ואדוארדו בונילה-סילבה (Eduardo Bonilla-Silva) היו בין החוקרים שהדריך.
המקרה הנגדי ראוי לציון. תוכנית המעמדות שלו זכתה לביקורת כבארוקית יותר ויותר — טקסונומיה שפותחה כדי להכיל מקרים מביכים עד שהחלה לאבד את החדות ההסברית שהפכה את הבינאריות של מרקס לשימושית מלכתחילה. פרויקט האוטופיות הריאליות פתוח להתנגדות שאיסוף דוגמאות של מוסדות מעוררי הערצה אינו זהה להוכחה שהם יכולים להתרחב, או להסבר כיצד המעבר ישרוד את ההתנגדות של אלו שמפסידים ממנו; שורת ה"תיקון ההדרגתי" שלו מודה במשהו בטענה הזו. ורייט לא בנה תנועה מחוץ לאוניברסיטה. הוא היה גאון של קפדנות ולא של חזון — האנליסט שגרם למסורת להתווכח כראוי.
מורשת
רייט מת מלוקמיה מיאלואידית חריפה ב-23 בינואר 2019, בגיל שבעים ואחת, לאחר שסיים את ספרו האחרון בעודו חולה. נגן כינור נלהב, הוא השאיר גוף של נתוני מעמד השוואתיים שעדיין נחפרים, אוצר מילים — מיקום מעמד סותר, אוטופיה ריאלית — ששרד אותו מיד, והוכחה שפוליטיקה רדיקלית ורצינות מתודולוגית אינן הפכים.