אמיל בואיראק: הרקטור שהעניק שם לתחושה
קורא אנונימי כתב לכתב עת צרפתי לפילוסופיה בשנת 1876 ותיאר תחושה מוזרה וחסרת שם — הוודאות של חוויית רגע שכבר נחווה בעבר, אף שהיה חדש לחלוטין. אמיל בואיראק (Émile Boirac) השיב לו בדפוס, ובכך העניק לעולם את המונח שבו הוא משתמש עד היום לתיאור תחושה זו: דה ז'ה וו (déjà vu). הייתה זו פעולת כינוי קטנה ששרדה הרבה מעבר לכל פעילות אחרת שבה השקיע בואיראק את הקריירה שלו — מנהל אוניברסיטאי, קונגרסים של אספרנטו וניסויים עם מדיום שנטען כי הייתה מסוגלת להזיז חפצים ללא מגע.
מאלג'יריה לסורבון
בואיראק נולד ב-26 באוגוסט 1851 בגואלמה (Guelma) שבאלג'יריה הצרפתית, והוכשר בפילוסופיה בצרפת לפני שפיתח קריירה אקדמית ששילבה מחקר מדעי עם הנהגה מוסדית. הוא התקדם עד לתפקיד נשיא, או רקטור, של אוניברסיטת גרנובל (University of Grenoble) החל משנת 1898, ולאחר מכן עבר בשנת 1902 לעמוד בראש אוניברסיטת דיז'ון (University of Dijon), משרה שבה החזיק עד סוף ימיו. הוא מת בדיז'ון ב-20 בספטמבר 1917.
הטבלת תחושה
בשנת 1876, בעודו חוקר צעיר, פרסם בואיראק מכתב ב-Revue philosophique de la France et de l'étranger בתגובה לקורא שתיאר חוויה פסיכולוגית מוזרה שכינה "souvenir du souvenir" (זיכרון של זיכרון) — התחושה המטרידה של זכירת דבר מה שמעולם לא נחווה במציאות. בואיראק לא גילה את התופעה; אנשים תיארו גרסאות שלה כל עוד הייתה קיימת שפה לתיאור חוויה פנימית. מה שהוא סיפק היה השם המתמשך ומסגרת הסברית: הוא הציע כי דה ז'ה וו מתעורר כאשר עקבות לא מודעים של תפיסות מוקדמות מתמזגים עם תחושה חדשה רגע לפני שהיא מגיעה למודעות, דבר המייצר תחושת הכרה שגויה וספונטנית. הוא הצביע על מספר גורמים תורמים בתיאורו — שינויים עדינים בסביבה, המטען הרגשי הקשור לתפיסה, ותחייה חלקית ובלתי מושלמת של זיכרון ישן במוח המותירה הדהוד ללא זיכרון מלא. מכתב זה משנת 1876 נחשב כיום בדרך כלל למקור של ה"דה ז'ה וו" כמינוח הסטנדרטי בשימוש פסיכולוגי ופופולרי בצרפתית ובסופו של דבר גם באנגלית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מטאגנומיה וחקר חוויות חריגות
עניינו של בואיראק בגבולות התפיסה הרגילה לא נעצר בדה ז'ה וו. הוא טבע מונח שני, "מטאגנומיה" (metagnomy), כדי לתאר את מה שזכה קודם לכן לכינוי המעורפל יותר "ראיית נסתר" (clairvoyance), והגדיר זאת כידיעה על דברים הנמצאים מעבר למה שאדם יכול לדעת בדרך כלל דרך ערוצים חושיים רגילים. טביעת מונח זה משקפת את אותו אינסטינקט שיצר את "דה ז'ה וו": במקום לקבל מונח קיים ועמוס בהנחות אוקולטיות או מיסטיות, ניסה בואיראק לבנות אוצר מילים נייטרלי ומדעי למחצה עבור תופעות שהפסיכולוגיה הקונבנציונלית בתקופתו התקשתה לסווג.
ניסויים עם אוזאפיה פלדינו
בהתאם לעניין זה, בואיראק לקח חלק בחקירות רשמיות של המדיום האיטלקייה אוזאפיה פלדינו (Eusapia Palladino), אחת המדיומים הפיזיים הנחקרים ביותר והשנויים במחלוקת של התקופה, שהסאנסים שלה נבחנו על ידי מדענים וספקנים ברחבי אירופה בחיפוש אחר עדויות להונאה או לתופעות חריגות אמיתיות. הוא גם חקר את המגנטיות של בעלי חיים ואת צבר תופעות ההיפנוזה שקיבץ יחד, כולל שינה מושרית, העתקת חושים, ומה שכינה "החצנת הרגישות" — הרעיון שרגישותו של סובייקט מהופנט למגע או לכאב יכולה להיות מוקרנת אל מחוץ לגוף. הוא הציג תוכנית מחקרית זו בספרים כולל הפסיכולוגיה של העתיד (The Psychology of the Future) ו-כוחותינו הנסתרים (Our Hidden Forces), יצירות שניסו להציב את המחקר הפסיכי על בסיס ניסויי ולא רק אנקדוטלי או רוחני, לצד מחקרים פילוסופיים קונבנציונליים יותר, כולל עבודה על לייבניץ וכתיבה על פסיכולוגיה חינוכית.
קריירה שנייה בלתי צפויה באספרנטו
לצד משרתו האקדמית ומחקריו הפסיכיים, הפך בואיראק לאחד המקדמים הבולטים של השפה הבינלאומית המתוכננת אספרנטו, שהייתה אז בעשוריה הראשונים לצמיחה מאורגנת. הוא עמד בראש הקונגרס העולמי הראשון לאספרנטו, שנערך בבולון-סור-מר באוגוסט 1905 — הכינוס הבינלאומי המייסד של התנועה — והמשיך לנהל את האקדמיה לאספרנטו, הגוף האחראי על שמירת הסטנדרטים הלשוניים של השפה. הוא הפיק תרגומים ומסות לשוניות רבות בשירות התנועה, והתייחס לשפה המתוכננת באותו אינסטינקט שיטתי שהביא לטביעת מונחים פסיכולוגיים.
מדוע אמיל נקרא גאון
הטיעון להגדרת בואיראק כגאון אינו נשען על תיאוריה גדולה אחת שנשאה את שמו לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה; הוא נשען על ההישג הצר והעמיד באופן מוזר של טביעת המונח המדויק, במכתב בודד משנת 1876, עבור חוויה כה נפוצה וקשה להגדרה, עד כי מאה וחמישים שנה לאחר מכן "דה ז'ה וו" נותר המילה היחידה בשימוש נרחב עבורה בצרפתית או באנגלית. סוג כזה של כינוי — מציאת המענה הלשוני המדויק לחוויה פנימית חמקמקה ואוניברסלית — הוא צורה ספציפית ומוערכת בחסר של מקוריות אינטלקטואלית, הקרובה יותר לדחיסות פואטית מאשר לטיעון שיטתי, וזו הסיבה ששמו עדיין עולה בספרי לימוד לפסיכולוגיה ובכתיבה מדעית פופולרית שאין להן עילה אחרת להזכיר רקטור אוניברסיטה צרפתי משני. הטיעון הנגדי ההוגן הוא שבואיראק היה, לפי מגוון פעילויותיו, איש אשכולות ובונה מוסדות יותר מאשר תיאורטיקן מהדרג הראשון: עבודתו הניסויית עם פלדינו ישבה בתוך מסורת מחקר פסיכי שהדעה המדעית המאוחרת התייחסה אליה בספקנות עמוקה, המטאגנומיה שלו מעולם לא החליפה את המונח "ראיית נסתר" בשימוש יומיומי, והנהגתו באספרנטו, כנה ככל שהייתה, שייכת לתנועה שמעולם לא השיגה את האימוץ האוניברסלי שמייסדיה קיוו לו. בסופו של דבר, הוא נזכר בזכות מילה אחת יותר מאשר בזכות תיאוריה אחת.
מורשת
המילה האחת הזו הוכיחה עמידות יוצאת דופן. "דה ז'ה וו" עבר ממכתבו של בואיראק משנת 1876 לאוצר המילים הפסיכולוגי הסטנדרטי ולאחר מכן לדיבור היומיומי בעשרות שפות, ונותן את המונח שחוקרים עדיין שואפים אליו בעת חקר המנגנונים הנוירולוגיים והפסיכולוגיים שמאחורי הכרה שגויה — מקרה נדיר שבו הטבעה אקראית של מנהל אוניברסיטה מהמאה התשע-עשרה מאריכה ימים יותר מכל מוסד שניהל בפועל.