אמיל פון ברינג: האיש שגאל את הילדים
עד שנות ה-90 של המאה ה-19, יותר מ-50,000 ילדים מתו מדיפתריה בגרמניה מדי שנה. המחלה חנקה אותם לאט, מבפנים, מאחורי קרום אפור בגרון, והרפואה לא יכלה לעשות דבר מלבד להביט מהצד. אז גילה רופא צבאי פרוסי בעל כישרון לרכישת אויבים כי ניתן להזריק את דמו של בעל חיים מחוסן לילד גוסס ולרפאו. בשנת 1901 העניקה לו ועדת פרס נובל את הפרס הראשון בפיזיולוגיה או לרפואה שחולק אי פעם. גרמניה כינתה אותו מושיע הילדים. עמיתיו לעבודה כינו אותו בשם אחר.
בנו של מורה הדרך במדים
אמיל אדולף ברינג (Emil Adolf Behring) נולד ב-15 במרץ 1854 בהאנסדורף (Hansdorf), שבמחוז רוזנברג (Kreis Rosenberg) הפרוסי – כיום בפולין – אחד משלושה-עשר ילדי מורה בכפר. לא היה כסף לאוניברסיטה אזרחית, לכן הוא בחר במסלול שהציעה פרוסיה לנער עני ופיקח: האקדמיה על שם קייזר וילהלם (Kaiser Wilhelm Academy) בברלין, המכון הרפואי של הצבא, בין השנים 1874 עד 1878. המדינה שילמה; המדינה דרשה בתמורה שנים של שירות. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בחתך עצב העין (optociliary neurotomy), ובפוזנן (Poznań) הוא חקר מחלות עיניים תחת קרל ארנסט שווייגר (Carl Ernst Schweigger) ווילהלם אוטהוף (Wilhelm Uhthoff), ופרסם תצפיות קליניות על גידולי עין – קריירה ראשונה שלא הותירה עקבות נראים לעין בקריירה השנייה.
לאחר שנשלח לפולין ב-1878, הוא חקר מחלות זיהומיות בקרב חיילים, ובין 1881 ל-1883 מילא את חובתו בגדוד ההוסרים השני. עבודתו בתחום הזיהומים זכתה לתשומת לב. בשנת 1888 הועבר למכון של רוברט קוך (Robert Koch) בברלין, שהיה אז המעבדה הבקטריולוגית הפורייה ביותר עלי אדמות, וכיוון חייו השתנה.
נוגדן
השאלה במעבדתו של קוך הייתה מדוע בעלי חיים מסוימים שרדו זיהומים שהרגו אחרים. תשובתו של ברינג, אליה הגיע יחד עם הבקטריולוג היפני קיטסאטו שיבאסאבורו (Kitasato Shibasaburō) ובתחום הדיפתריה עם אריך ורניקה (Erich Wernicke), פורסמה ב-1890 והיא אחד המאמרים המכוננים של האימונולוגיה. מזריקים מנה תת-קטלנית של רעלן לשרקן, לעז או לסוס. בעל החיים שורד ורוכש חסינות. כעת לוקחים את הנסיוב שלו – החלק הנוזלי של דמו, ללא תאים – ומזריקים אותו לבעל חיים שני שכבר חולה במחלה. בעל החיים השני מחלים.
משהו בנסיוב, שברינג כינה נוגדן (antitoxin), נטרל את הרעל. הדבר היה ניתן להעברה. חסינות, שהייתה קודם לכן תכונה עלומה של גוף חי, הפכה לחומר שניתן לשאוב למזרק, לשאת אותו ברחבי עיר ולהעניקו לזר. זהו חיסון סביל, והוא נותר בשימוש – אותו עיקרון עומד בבסיס האימונוגלובולין נגד טטנוס וטיפולים מודרניים בנוגדנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הטיפול המוצלח הראשון בילד חולה דיפתריה באמצעות נסיוב בוצע ב-1891. ניסויים מוקדמים בבני אדם ב-1892 נכשלו; הקושי לא היה הרעיון אלא המינון, שכן נסיוב בעוצמה לא ידועה הוא בגדר ניחוש. ברינג שיתף פעולה עם חברת התרופות הוכסט (Hoechst) החל מ-1892, ולאחר שנפתרו סוגיות הייצור והמדידה, החל הטיפול המסחרי ב-1894. הוא זכה בפרס קמרון לתרפויטיקה (Cameron Prize for Therapeutics).
המריבה על הקרדיט
האיש שפתר את בעיית המדידה היה פאול ארליך (Paul Ehrlich), שפיתח את פרוטוקולי הסטנדרטיזציה שאפשרו ייצור המוני. ברינג, לפי הדיווחים הכלליים, פעל כדי להבטיח לעצמו את התגמולים הכספיים המשמעותיים של נסיוב הדיפתריה, תוך שהוא מנשל את ארליך מהכנסות הטיפול שפיתחו יחד. רק תיווכו של הפקיד הממשלתי פרידריך אלטהוף (Friedrich Althoff) מנע את קריסת הקשר לחלוטין; הידידות, על פי הערכה אחת, מעולם לא התאוששה לחלוטין. ארליך יקבל את פרס נובל משלו ב-1908. קיטסאטו היה מועמד לפרס ב-1901 ולא קיבל דבר, שכן התקנון באותה עת התיר זוכה יחיד בלבד.
מרבורג
בשנת 1895 קיבל ברינג את הקתדרה להיגיינה באוניברסיטת פיליפס במרבורג ונשאר בה עד סוף ימי חייו. הוא קיבל תואר אצולה – ה-von – ובשנת 1903 העניק לו קייזר וילהלם השני את התואר Wirklicher Geheimer Rat. בשנת 1904 ייסד את חברת ברינג-וורקה (Behringwerke) לייצור נוגדנים וחיסונים על חשבונו. בשנת 1913 הפיק את T.A., תכשיר רעלן-נוגדן שהעניק חסינות פעילה ולא רק סבילה לדיפתריה, ובכך החזיק מעמד זמן רב בהרבה מהנסיוב.
לא הכל עבד. בקונגרס הבינלאומי לשחפת ב-1905 הוא הכריז על חומר שמקורו בחיידק השחפת, שאותו כינה TC; הוא הפך לבסיס לחיסון נגד שחפת בבקר, אך היישום בבני אדם נכשל.
מדוע אמיל נחשב לגאון
האיכות הראויה לציון כאן היא מושגית, לא ידנית. הטכניקה המעבדתית של ברינג הייתה מיומנת אך לא מסחררת, והוא לא עבד לבדו – לקיטסאטו, ורניקה וארליך יש טענות על המדע. מה שהוא עשה היה לראות, לפני כמעט כל אחד אחר, שחסינות עשויה להיות תכונה כימית ולא חיונית: משהו מומס בדם, מציית לחוקי מינון-תגובה, שניתן להפיקו, למדוד אותו, לבקבק אותו ולמכור אותו. הגדרה מחדש זו הפכה תצפית לטיפול והפכה את האימונולוגיה התרופתית של המאה הבאה לאפשרית. היה לו גם האומץ לקחת זאת לחדרו של ילד חולה ב-1891 על סמך ראיות שלא היו מספקות שום ועדת אתיקה מודרנית, והוא צדק.
מקרה הנגד הוא רציני ונוגע בעיקר לאופי. הוא היה מגן עז על הקרדיט והכסף שלו, והתיעוד של יחסו לארליך – שהסטנדרטיזציה שלו הייתה ההבדל בין סקרנות מעבדתית לתרופה שניתן לייצר – אינו מעורר כבוד. הדחתו של קיטסאטו מפרס נובל הראשון הייתה מעשה של הוועדה ולא של ברינג, אך ברינג לא מחה על כך רבות. עבודתו על השחפת חרגה מגבולותיה ונכשלה בציבור. סיכום הוגן הוא שהיה הוגה מקורי עם אינסטינקט אסטרטגי מהשורה הראשונה למה שחשוב, יחד עם תאבון לתהילה בלעדית שעלה לעמיתיו ביוקר.
מורשת
הוא נשא לאישה את אלזה ספינולה (Else Spinola), בתו של מנהל השאריטה (Charité), ב-29 בדצמבר 1896, ונולדו להם שישה בנים; אחד מהם, ברנהרד, נהרג בקרב ב-1918. ירח הדבש בילה בווילה של ברינג באי קאפרי, שם חי מאוחר יותר מקסים גורקי. ברינג מת במרבורג ב-31 במרץ 1917, בעיצומה של מלחמה שבה נסיוב הטטנוס שלו הציל חיילים גרמנים באלפים. החברה שייסד שורדת, דרך שמות עוקבים, כ-CSL Behring, והפרס הרפואי בעל התקציב הגבוה ביותר בגרמניה עדיין נושא את שמו. כך גם העיקרון: שמה שמגן על גוף אחד יכול להיות מושאל לאחר.