אמיל תאודור קוכר: המנתח שהפך את בלוטת התריס לבטוחה לטיפול
כאשר החל אמיל תאודור קוכר (Emil Theodor Kocher) לנתח את בלוטת התריס בשנות ה-70 של המאה ה-19, כארבעה מתוך עשרה חולים מתו כתוצאה מההליך – שיעור תמותה שהפך ניתוח זפק למוצא אחרון. עד שנת 1912, תחת ידיו של קוכר עצמו, ירד שיעור זה לפחות מאחד ממאתיים. הוא הגיע להישג זה לא בזכות הברקה רגעית, אלא בזכות עשורים של שכלול טכני קפדני וכמעט אובססיבי, ובכך הפך למנתח הראשון אי פעם שזכה בפרס נובל.
בנו של רקטור בברן
קוכר נולד ב-25 באוגוסט 1841 בברן שבשווייץ, השני מבין שישה ילדים למהנדס הרכבות יאקוב אלכסנדר קוכר ולאשתו מריה. הוא התחנך במסורת הכנסייה המורבית, שעיצבה את הרצינות הדתית שליוותה אותו כל חייו, דורג ראשון בכיתתו במהלך לימודי התיכון בברן ועבר את בחינות הבגרות השווייצריות ב-1858. באוניברסיטת ברן הוא למד אצל אנטון בירמר (Anton Biermer) והרמן אסקן דמה (Hermann Askan Demme), והשלים את הדוקטורט שלו בסביבות 1865 עם דיסרטציה על הטיפול בדלקת ריאות, עליה הוענק לו התואר בהצטיינות יתרה. לאחר מכן בילה שנתיים מעצבות בסיור במרכזים כירורגיים ברחבי אירופה – הוא התאמן אצל תאודור בילרות (Theodor Billroth) בציריך, ברנהרד פון לנגנבק (Bernhard von Langenbeck) בברלין, ג'ונתן האצ'ינסון (Jonathan Hutchinson) והנרי תומפסון (Henry Thompson) בלונדון, ואוגוסט נלאטון (Auguste Nélaton) ולואי פסטר (Louis Pasteur) בפריז – וספג את הפילוסופיות הכירורגיות המתחרות של התקופה לפני שחזר לברן.
פרופסור בגיל שלושים
לאחר שקיבל את אישור ההוראה שלו ב-1867, שירת קוכר כעוזרו של גאורג לוקה (Georg Lücke), עד שעתירה ציבורית – שגברה על העדפת הפקולטה – הבטיחה לו את משרת הפרופסור מן המניין לכירורגיה ומנהל המרפאה הכירורגית באינזלשפיטל (Inselspital) בשנת 1872, כשהוא בן שלושים בלבד. הוא החזיק במשרה זו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא משתמש בהצעה לפרופסורה בפראג ב-1880 כמנוף לניהול משא ומתן עם ממשלת ברן להקמת בית חולים מודרני מחדש, שהושלם בחורף 1884–1885.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המשמעת שהפכה את ניתוחי בלוטת התריס לאפשריים
הישגו המרכזי של קוכר לא היה טכניקה בודדת, אלא מסע מתמשך של משמעת כירורגית שהוחלה על איבר אחד. הוא היה מאמץ מוקדם וקפדני של השיטות האנטיספטיות של ג'וזף ליסטר (Joseph Lister), פרסם את Die antiseptische Wundbehandlung (הטיפול האנטיספטי בפצעים) בשנת 1881, ודרש מעוזריו להתחקות אחר המקור של כל זיהום פצע. ביישום על ניתוחי בלוטת התריס – שהיו אז ניתוחים ידועים לשמצה בדימומם ובסכנת המוות הכרוכה בהם עבור חולי זפק – משמעת זו, בשילוב עם טכניקה מדויקת וכמעט נטולת דם, הורידה את התמותה מכ-40 אחוזים בשנותיו המוקדמות לכ-13 אחוזים עד 1883 ופחות מ-0.2 אחוזים עד 1898. תלמידו ועמיתו האמריקאי הרווי קושינג (Harvey Cushing) תיאר את השיטה במדויק: קוכר, "מיומן ומדויק, פועל בצורה נטולת דם יחסית, הסיר בקפדנות את בלוטת התריס כולה תוך גרימת נזק מועט מחוץ לקופסית שלה". עם זאת, להסרה מלאה היה מחיר נסתר, וקוכר היה זה שזיהה אותו: חולים שאיבדו את כל בלוטת התריס שלהם פיתחו תסמונת חסר חמורה אותה כינה "קאקקסיה סטרומיפריווה" (cachexia strumipriva), למעשה קרטיניזם שנגרם כתוצאה מניתוח, עליה דיווח לראשונה בציבור בהרצאה בשנת 1883 לפני החברה הגרמנית לכירורגיה. תגלית זו הובילה אותו לשמר כמויות קטנות של רקמת בלוטת התריס בניתוחים מאוחרים יותר, ובכך שכלל את ההליך עוד יותר. לאורך הקריירה שלו הוא ביצע יותר מ-5,000 – ולפי חלק מהספירות יותר מ-7,000 – ניתוחי בלוטת התריס, ובכך קבע סטנדרטים כירורגיים לבלוטה שעדיין מוכרים כיום.
מעבר לבלוטת התריס
הטווח הכירורגי של קוכר השתרע הרבה מעבר לצוואר. הוא פיתח תמרון פחות כואב ורחב היקף להפחתת פריקות בכתף בשנת 1870, פשוט מספיק כדי שרופא יחיד יוכל לבצעו לבדו. ה"מוביליזציה של קוכר" (Kocher mobilization) שלו, שפורסמה ב-1902, נותרה טכניקה סטנדרטית לחשיפת התריסריון בניתוחי בטן, והחתך הכירורגי שפיתח (חתך קוכר) עדיין נמצא בשימוש בניתוחי בלוטת התריס וכיס המרה. הוא תכנן מלקחיים כירורגיים לעצירת דימום שעדיין נקראים "מלקחי קוכר", ואחרי שהרווי קושינג הבחין במה שנודע כ"רפלקס קושינג" בזמן שעבד במעבדתו של קוכר בשנת 1900, מחקרו של קוכר התרחב לנוירוכירורגיה, בחקירת לחץ תוך-גולגולתי, זעזוע מוח וטראומה גולגולתית, והוא הקדיש 141 מתוך 1,060 עמודי ספרו לכירורגיה של מערכת העצבים. ספר לימוד זה, Chirurgische Operationslehre (1894), עבר שש מהדורות ותורגם לשפות רבות, ולאורך הקריירה שלו הוא פרסם 249 מאמרים מדעיים, לימד כ-10,000 סטודנטים והנחה יותר מ-130 מועמדים לדוקטורט, ביניהם קושינג והמנתח היפני היאזו איטו (Hayazo Ito).
פרס נובל וחיים של משמעת
בשנת 1909 הפך קוכר למנתח הראשון – והאזרח השווייצרי הראשון – שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, כהוקרה על עבודתו בתחום הפיזיולוגיה, הפתולוגיה והכירורגיה של בלוטת התריס. הוא השתמש בכספי הפרס כדי לסייע בהקמת מכון תאודור קוכר בברן. מחוץ למרפאה הוא היה דתי מאוד, וייחס את הצלחותיו וכישלונותיו לאל, תוך התנגדות לחומריות שראה מחלחלת למדע העכשווי; הוא נהנה מטניס ומרכיבה על סוסים לצד שלושת בניו, שאחד מהם, אלברט קוכר, הפך לפרופסור חבר במרפאה של אביו. הוא נישא למארי ויטשי-קורנט (Marie Witschi-Courant) ב-1869, ובשנותיו המאוחרות ניהל מרפאה פרטית, "אולמנהוף" (Ulmenhof), שמשכה מטופלים בינלאומיים, כולל נדז'דה קרופסקיה, אשתו של ולדימיר לנין, אותה ניתח בשנת 1913.
מדוע אמיל נחשב לגאון
גאונותו של קוכר לא הייתה תיאורטית; הוא לא גילה עקרון ביולוגי חדש כפי שפיזיולוג עשוי לעשות. מה שהיה לו הוא גישה קפדנית באופן חריג, כמעט הנדסית, להפחתת סיכונים בניתוח בודד, ששוכללה מטופל אחר מטופל לאורך יותר מחמשת אלפים הליכים, עד שניתוח שהרג כמעט מחצית מהמטופלים לא הרג כמעט אף אחד. עם זאת, זיהויו את תסמונת ה"קאקקסיה סטרומיפריווה" מראה על תובנה מדעית ממשית על גבי המיומנות הכירורגית הזו: הוא לא פשוט שכלל טכניקה, הוא למד מתופעות הלוואי שלה והשתמש בתצפית זו כדי לשנות את הדרך שבה הניתוח עצמו בוצע, תוך חיבור הפרקטיקה הכירורגית לפיזיולוגיה אנדוקרינית לפני שקשר זה הובן היטב. הטיעון הנגדי ההגון הוא שתהילתו של קוכר נשענת במידה רבה על מיומנות ידנית שנרכשה בעמל רב ומשמעת מוסדית – הכשרת עוזרים, מעקב אחר זיהומים, סטנדרטיזציה של חתכים – סוג של הישג שקל יותר לכנותו מיומנות מאשר גאונות במובן המופשט והתיאורטי. עמיתים כמו קושינג תיארו אותו במונחים של דיוק ושליטה ולא של השראה, ועולמו הדתי האישי התייחס לתוצאותיו כראיה להשגחה ולא להברקה אישית.
מורשת
קוכר נפטר ב-27 ביולי 1917, ארבעה ימים לאחר שהתמוטט בזמן שעבד על רשימות מדעיות לאחר קריאה לניתוח חירום. העיר ברן קראה רחוב ופארק על שמו, פסלי חזה שלו ניצבים באינזלשפיטל ובפארק קוכר, וכלים ומושגים אנטומיים הנושאים את שמו – מלקחי קוכר, חתך קוכר, סימן קוכר, נקודת קוכר – נותרו בשימוש כירורגי יומיומי ברחבי העולם, אנדרטה חיה למנתח שהפך איבר קטלני לבטוח לניתוח באמצעות דאגה שהצטברה בעמל רב.